דין `ייהרג ואל יעבור` ומצוות קידוש השם

דין "ייהרג ואל יעבור" ומצוות קידוש השם

שעת הגזירה

מצוות קידוש השם מתחלקת בדרך כלל לשתי קטגוריות שונות. במהלך תקופה של 'גזירה', כאשר יש איום ישיר על היהדות, אדם חייב למסור את נפשו ולא לעבור על אף מצווה שהיא. הראשונים על מסכת סנהדרין (עד.) דנים אם חובה זו חלה רק בפרהסיא (כאשר האדם נאלץ לעבור על המצווה בפני ציבור) או גם בהקשר פרטי. בתרחיש מעין זה, ברור שהעברה בפני עצמה אינה מצריכה מסירת הנפש; שהלוא הדין של פיקוח נפש (" 'וחי בהם' - ולא שימות בהם" (סנהדרין שם)) ראוי להיות מופעל כאן כמו בכל מקום אחר שבו הלכה כלשהי מביאה לסכנת חיים. ואפילו ללא דין פיקוח נפש, אם יהודי נתון במצב של כפייה לעשות מעשה מסוים, הוא נחשב אנוס, ולכן הוא פטור מן העברה שהוא עובר. הגורם שבכל זאת מעורר כאן את החיוב למסור את הנפש היא המצווה של קידוש השם - "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, לב). החטא כשלעצמו אינו מחייב להיהרג, אלא שבמצב כזה חלה על כל יהודי מצוות עשה לנצח את הערעור על אמונתו, ובמידת הצורך אף להקריב את חייו לצורך זה.

זאת ועוד, ראשונים מסוימים סבורים שבכל פעם שיהודי נדרש לעבור על איסור בפרהסיא, הוא חייב למסור את נפשו ולא לעשות זאת. גם שלא בשעת הגזירה, כשאין גזירות נרחבות המכוונות להעביר ישראל על דתם, כל מסגרת ציבורית נחשבת באופן אוטומטי לאיום על הדת היהודית. גם אם העברה המסוימת אינה מחייבת מסירת הנפש, החובה לקדש את השם גורמת לחיוב כזה.

ג' עברות

קטגוריה שנייה של מצוות קידוש השם מתייחסת למצב שבו אדם מחויב לעבור על אחת משלוש העברות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם אם היהודי נדרש לעבור על העברות בצנעה ולא בציבור, וגם אם זה לצורך הנאה פרטית של אדם יחיד (ולא כחלק מצו כללי) - הוא חייב להקריב את חייו ולא לעבור.

ביחס לקטגוריה זו ניתן להעלות שאלה מעניינת. האם המקרים הללו דומים באופיים לקטגוריה הראשונה? האם גם ביחס למקרים אלו אנו טוענים שהעברה המקורית אינה חלה (משום שהאדם נחשב אנוס), והחובה למסור את הנפש היא מצד מצוות קידוש השם? אפשר לומר בכל פעם שמישהו עובר על אחת מהעברות החמורות האלה שמו של הקב"ה מחולל - גם אם המעשה נעשה בפרטיות. החובה למסור את הנפש נובעת גם כאן ממצוות קידוש השם, ולא מצד העברה המסוימת. לחילופין, אפשר מנגד לטעון שלגבי שלוש העברות האלה דיני פיקוח נפש ואונס אינם חלים. למרות שבדרך כלל שמירת החיים עדיפה על כל המצוות שבתורה, היא איננה גוברת על העברות החמורות הללו. החיוב למסור את הנפש נובע מחומרת העברות עצמן, ולא ממצוות קידוש השם.

לסיכום: האם החובה למסור את הנפש ולא לעבור על אחת משלוש העברות החמורות נובעת ממצווה עצמאית לקדש את השם, או מן החומרה המיוחדת של העברות הללו, שבשלה הן עומדות בתוקפן גם במחיר של חיי אדם?

ג' עברות בהנאת עצמן

ייתכן שניתן לחדד יותר את החקירה הזו מתוך עיון במחלוקת בין בעל המאור והרמב"ן. בעל המאור (סנהדרין יח: באלפס ד"ה אביי) פוסק שאם המניע של הגוי הכופה הוא הנאה אישית, וכל רצונו הוא להפיק סיפוק פרטי מהעברה - אין על היהודי חובת "ייהרג ואל יעבור":

"ושלוש עברות הללו שהזכרנו דינן שוה... והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל, אבל להנאת עצמו - לא שנא הכי ולא שנא הכי, שרי".

רק אם הדרישה לחטוא באה מסיבות אידיאולוגיות יש חיוב למסור את הנפש. מסתבר מאוד שבעל המאור ראה את ההלכה של "ייהרג ואל יעבור" כנגזרת ממצוות קידוש השם. אם הכפייה באה להנאת עצמו של הכופה, אין איום על האמונה, אין הזדמנות לקדש את השם, ולכן גם אין חובה למסור את החיים.

הרמב"ן במלחמות ה' (שם ד"ה ועוד אביי) חלק על דעתו של בעל המאור, וטען שכאשר יהודי נדרש לעבור על אחד משלושת האיסורים החמורים עליו למסור את נפשו בלי להתחשב במניע של הכופה:

"... שמעינן מינה, שג' עבירות האמורות אסורות [אפילו] להנאת עצמן".

המניע של הכופה חשוב רק ביחס לשאר העברות, בזמן הגזירה. מאחר שבמקרים האלה חובת "ייהרג ואל יעבור" נובעת רק ממצוות קידוש השם, החובה חלה רק אם העימות הוא על רקע אידיאולוגי. לעומת זאת, ביחס לשלוש העברות החמורות, חובת "ייהרג ואל יעבור" מבוססת על החומרה הטבועה בעברות עצמן, ולכן יש למסור את הנפש גם אם המניע איננו אידיאולוגי:

"תדע, שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קידוש השם נאסרו, לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו - אסור; אבל שאר העבירות, שנאסרו מ'ונקדשתי' - הותרו להנאת עצמן, דהא ליכא משום קידוש השם".

ג' עברות ב'קרקע עולם'

מחלוקת שנייה, שייתכן שהיא תלויה בחקירה הזו, עוסקת בחובת "ייהרג ואל יעבור" כאשר עובר העברה נשאר סביל לחלוטין. לאור הסוגיה במסכת סנהדרין (שהוזכרה לעיל) מביאים התוספות (כתובות ג: ד"ה ולדרוש, סנהדרין עד: ד"ה והא אסתר) את דעת ריב"ם, הטוען שאם אדם הוא סביל לחלוטין כשהוא עובר על אחת משלוש העברות, הוא איננו מחויב להיהרג:

"ויש לומר דהכי פריך: ולדרוש להו דאונס שרי - לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה... קרקע עולם היא, ואין לה למסור עצמה".

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה) לא קיבל את השיטה הזו (עיין בחידושי ר' חיים מבריסק שדן בהרחבה במחלוקת זו). ניתן להבין שהרמב"ם ראה את החובה למסור את הנפש כמבוססת על חילול השם שעלול להיגרם מהעברה. אם כך, לא יהיה משקל רב לשאלה האם היהודי משחק תפקיד פעיל או סביל בעשיית המעשה. אפילו בהסכמה-מאונס להשתתף בפעולה האדם נותן עדיפות לחייו על פני אהבת ה' שלו, ובכך מחלל את השם. העובדה שהוא בלתי פעיל מהבחינה המעשית איננה פוטרת אותו מדין "ייהרג ואל יעבור" לדעת הרמב"ם. הריב"ם, ככל הנראה, סבר שחובת "ייהרג ואל יעבור" נובעת מהחומרה העצמית של העברה; על העברות הללו אסור לעבור בשום מחיר שהוא. אך ייתכן שהשתתפות סבילה בעברה איננה נחשבת כהפרה של האיסור, ולכן דין "ייהרג ואל יעבור" לא חל.

עבר ולא נהרג

ייתכן שיישום שלישי של החקירה הזו עולה ביחס לעונש המוטל על מי שלא מצליח לעמוד בחובת "ייהרג ואל יעבור", ועובר על אחד האיסורים החמורים. הרמב"ם (שם ה"ד) קובע שלמרות שבמקרה כזה האדם לא הצליח לקיים כראוי את המצווה, הוא איננו מחויב בשום עונש:

"וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם... ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם; ואף על פי כן, מפני שעבר באונס - אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו".

מאחר שהאדם עשה את המעשה מתוך כפייה, הוא איננו נחשב כמי שעבר על עברת רצח או גילוי עריות. הוא עמד אל מול מצווה חדשה, לקדש את השם. אכן, הוא נכשל בקיום מצווה זו; אך כשל זה איננו גורר בעקבותיו את העונש המושת על מי שרצח או מי שעבר בגילוי עריות. גישות אחרות בראשונים סבורות שאדם כזה כן נענש על רצח או על גילוי עריות. סביר להניח שבעלי הגישות האלה מסכימים עם הרמב"ן: ההלכה של "ייהרג ואל יעבור" נגרמת מהעובדה שהאיסורים החמורים הללו חלים אפילו במצב של אונס.

רפואה בג' עברות

הגמרא במסכת פסחים (כה.) קובעת שמותר לעבור על כל עברה שהיא כדי להציל אדם מבעיה רפואית המסכנת את חייו - מלבד על אחת משלוש העברות החמורות:

"כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

במצב מעין זה, אף אחד אינו כופה את החולה לעבור את העברה ואין שום איום על האמונה היהודית. ככל הנראה מצוות קידוש השם אינה חלה כאן, ובכל זאת חובת "ייהרג ואל יעבור" קיימת! האם אין מכאן ראיה שדין "ייהרג ואל יעבור" נובע מהחומרה העצמית של האיסורים האלה, שמעבר עליהם הוא כה חמור עד שיש להימנע מכך אף במחיר חיי אדם - בלי להתחשב בשאלה האם סכנת החיים נגרמת על ידי יריב אידיאולוגי או סתם בגלל מצב רפואי? אם דין "ייהרג ואל יעבור" נובע ממצוות קידוש השם, יהיה קשה יותר להסביר את היישום שלו במצבים שבהם אין עימות אידיאולוגי.

ג' עברות בגוי

סוגיה אחרונה ששייכת לעניין נוגעת ליישום של דין "ייהרג ואל יעבור" לגבי גוי. האם גם הוא מחויב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על אחד משלושת האיסורים החמורים - שכולם כלולים בשבע מצוות בני נח, החלות גם על לא-יהודים? התלמוד הבבלי (סנהדרין עד:) מעלה את השאלה:

"בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם?".

התלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ה) קובע שגוי אינו מחויב בחובת "ייהרג ואל יעבור":

"רבי אבינא בעא רבי אמי: גוים מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר ליה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - ישראל מצווין על קידוש השם, ואין הגוים מצווין על קידוש השם".

באופן עקרוני, אם אנו רואים את דין "ייהרג ואל יעבור" כמבוסס על חומרה עצמית של העברות המסוימות האלה - נרחיב את החובה גם לגוי. אם הוא מחויב שלא לעבוד עבודה זרה, הוא מחויב בכך גם אם הדבר יעלה לו במחיר חייו. מנגד, אם החובה מבוססת על מצווה נפרדת של קידוש השם, ייתכן שגוי יהיה פטור מהמצווה המיוחדת הזו. שהרי הוא מצווה לשמור רק את שבע מצוות בני נח, ולכן לא חלה עליו החובה לקדש את השם.