דילוג לתוכן העיקרי

דין חינוך במצוות

קובץ טקסט

*

להבין מהי בדיוק ההגדרת המצווה.

הגמרא במסכת נזיר דף כ"ט ע"א אומרת:

"ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצוות. ... קסבר איש חייב לחנך בנו במצוות. ... וחינוך מדרבנן."

מה פירוש המילה חינוך? אנשים רגילים לתרגם זאת למילה education, אלא שהתרגום היותר מדוייק למילה זו הוא לימוד. אם כן, מהו חינוך?

בפרשת היוצאים למלחמה נאמר: "בנה בית ולא חנכו" האם מדובר על אדם שלא לימד משהו את ביתו? במושג חנוכת המזבח, האם הכוונה ללמד את המזבח את דיני הקרבנות? מדוגמאות אלו עולה שחינוך - פירושו להתחיל בפעולה הקשורה לאותו חפץ, לגור בבית, להקריב קרבנות על המזבח וכו'.

על כן, אין הכוונה במצווה זו לחינוך במובן של הדרכה והסברה לילד על חשיבות המצוות, אלא מדובר בחינוך במצוות, דהיינו - כאשר לאדם יש ילדים מתחת לגיל מצוות, יש חיוב מדרבנן שאותם ילדים יקיימו את המצוות.

אין הכוונה שהילד חייב בכל המצוות, אלא יש מצוות ששייך בהם דין חינוך, ויש מצוות שלא. הדבר תלוי גם בילד כי החיוב הוא על ילד שמבין את מהותה של המצווה, ולכן, גיל החיוב משתנה בין ילד לילד על פי רמתו והבנתו השכלית.

המשנה בסוכה דף מ"ב ע"א אומרת:

"קטן היודע לנענע - חייב בלולב"

באיזה גיל מדובר? תלוי בילד. כאשר הוא יודע כיצד לקיים את המצווה, ומבין על מה מדובר - הוא חייב במצווה זו. וכן הדין של ילד היודע לשמר תפיליו - חייב אביו לקחת לו תפילין. פה כמובן, מדובר על גיל אחר לגמרי. ה"עיטור" אומר שזה בגיל 13, שהרי החובה להניח תפילין היא רק משיביא ב' סימנים, אבל בגיל 13, גם אם לא הביא סימנים - חייב בהנחת תפילין מדרבנן. ראשונים אחרים חלקו על העיטור וסברו שצריך להניח עוד לפני גיל 13.

ישנן מצוות שלא שייך בהם דין חינוך כמו מצוַת אבילות. ילד כמובן יכול להשתתף בדיני האבילות, אבל אין עליו שום חובה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

שאלה מעשית מאוד המתעוררת מדיון זה היא האם יש מצוַת חינוך גם במצוות לא תעשה. יש ראשונים שכתבו במפורש, שכל מה שמצאנו בש"ס בנוגע למצוַת חינוך הוא רק על מצוות עשה, ולא על מצוות לא תעשה. כמובן הערך החשוב הינו חינוך הילדים למוסר, לדרך ארץ וכד', אבל זה לא קשור למצוַת החינוך המוגדרת בהלכה.

מצינו אמנם מספר מצוות דאורייתא על הקטנים כמו האיסור לטמא את הילדים הכהנים, אך זהו דין חריג שלא קשור למצוַת חינוך, וכן הדין שאסור לאב לומר לבנו לחלל שבת בשבילו שנאמר "אתה ובנך" וכו'. גם דין זה הוא דין מיוחד שאיננו קשור למצוַת החינוך.

על מי מוטלת המצווה?

ישנה מחלוקת יסודית בהגדרת מצווה זו בין רש"י לתוספות. הגמרא בברכות דף מ"ח ע"א מדברת על מקרה שילד אכל כשיעור - והדין הוא שחייב לברך מדרבנן.

רש"י שם כותב בדיבור המתחיל עד שיאכל כזית דגן:

"ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי? ההוא, אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה"

רש"י סובר שהמצווה מוטלת אך ורק על האב. חכמים תקנו שהאב הוא האחראי לכך שבנו יקיים מצוות מסוימות. אבל, אם הילד יידע טוב את ההלכות - הוא יידע שהוא עצמו לא מחוייב בכלום, אף לא מדרבנן.

התוספות חולקים על רש"י, וכותבים בדיבור המתחיל עד שיאכל כזית דגן שהחיוב מדרבנן לקיים את המצוות הוא על הילד, ולא על אביו.

שיטת רש"י יותר פשוטה כיון שבדברי התוספות ישנה סתירה פנימית. הרי כל החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא מהתורה, אבל קטן שאיננו מחוייב במצוות התורה, איך יחולו עליו חיובים דרבנן, והרי הוא כלל לא מצווה לשמוע להם?

הגדרת חינוך

הגמרא בתחילת מסכת סוכה דנה מדוע סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. דעה אחת טוענת שזהו בניין של קבע, ודעה שניה - הטוענת שסוכה כזו פסולה בגלל שלא רואים את הסכך שהוא עיקר הסוכה. הגמרא אומרת שיש נפקא מינה בין השיטות בסוכה בעלת שטח גדול, מכיוון, שאמנם זהו מבנה קבע, אך אפשר לראות את הסכך. הגמרא רוצה להוכיח שסוכה כזו כשרה, ולכן מביאה מעשה שחכמים באו לסוכתה של הלני המלכה שהיתה סוכה גדולה וגובהה היה למעלה מעשרים אמה. טענת הגמרא היא ששתיקתם של חכמים מוכיחה שהסוכה כשרה. הגמרא דוחה טענה זו באומרה שהלני היתה אישה הפטורה מסוכה, ולכן חכמים לא אמרו שום דבר בנוגע לכשרותה של הסוכה. מקשה הגמרא: והרי היו לה שבעה ילדים, ולפחות אחד מהם הגיע לגיל חינוך, אם כן, פסלותה של הסוכה מהווה בעיה, מדוע לא אמרו חכמים דבר?

אם נאמר שחינוך הוא רק להרגיל את הילד למצוות, שאלת הגמרא אינה מובנת, כיון שאפילו אם הסוכה לא עומדת בכל הקריטריונים של ההלכה, עדיין הילד יחונך למצוַת הסוכה. אך אם במושג חינוך, הכוונה היא שהילד ממש צריך לקיים את המצווה, רק אז מובנת שאלת הגמרא.

הריטב"א על מסכת סוכה דף ב' ע"ב כותב בד"ה א"ר יהודה:

"מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצוות, לעשות לו מצווה בהכשר גמור כגדול ... והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה."

הילד מחוייב במצווה כמו גדול, ולכן צריך לקיים את המצווה לפרטיה.

ישנו עוד דין בגמרא שקטן לא יכול להקנות, ומשום כך קיימת בעיה בנטילת לולב ביום הראשון, שהרי אב שייתן לבנו הקטן את הלולב - הילד לא יוכל להקנות לו בחזרה, ואזי האבא בבעיה. הגמרא לא נותנת פיתרון לבעיה, אם כך, מה עושים?

אפשר לתת מתנה על מנת להחזיר, אך עדיין לא ברור האם זה "עובד" בקטן. ישנה דרך נוספת והיא הקנאה לזמן, אך מתעוררת שאלה האם בכלל קיים מושג כזה באדם גדול. ישנם אשר נותנים לילד לולב פסול, אך לפי הריטב"א שראינו - הדבר אסור.

ישנה שיטה האומרת לתת לקטן בהשאלה. אך כאן מתעוררת בעיה שהרי הקטן נוטל לולב שאינו שלו? נקודה זו עולה בדברי ה"משנה ברורה".

ה"שולחן ערוך" בסימן תרנ"ח סעיף ו' כותב:

"לא יתננו ביום ראשון לקטן קדם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה. ... ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו - שפיר דמי."

וב"משנה ברורה" שם בסעיף קטן כח':

"והוא הדין אם לא מקנה ליה כלל לקטן, או שאומר לו 'יהא שלך עד שתצא בו, ואחר כך יהא שלי כבתחילה', דהוי ליה כשאול, ... אלא דבכל אלו העצות, לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אחר כך לצאת בו, אבל הקטן - לא יצא בנטילה כזה, דהא אינו שלו, ולא מקרי 'לכם', ולא קים בו אביו מצוַת חינוך. ויש מהאחרונים שסוברין דמצוַת חינוך מתקים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות."

מה המחלוקת בין שתי הדעות?

היו שרצו להסביר את המחלוקת בהגדרת החינוך למצוות. האם מדובר בחינוך עקרוני כדי להרגיל את הילד לקיים את מצוות התורה, או שמא החיוב הוא שהילד צריך לקיים את המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן.

ה'בריסקאים' לא קיבלו את החילוק הזה, וטענו שכולם מסכימים עם הריטב"א שצריך להקפיד על כל פרטי המצווה. אם כן, כיצד יוצא הקטן בלולב שאול?

החילוק הוא בין חפצא לגברא. הדעה שאומרת שהקטן יוצא בשאול סוברת שכל מה שהריטב"א טען הוא שהקטן חייב לעשות את החפצא של המצווה, אבל בכל מקרה לא יהיה פה קיום של מצווה כיוון שמדובר בקטן, כלומר בגברא שלו הוא קטן, ולכן אי אפשר לומר שהוא מקיים את המצווה. ולכן, אם נותנים לילד לולב פסול -הבעיה בחפצא של המצווה, ולכן לא קיים מצוַת חינוך, אבל אם הלולב בסדר אלא שהוא שאול - זה כבר בעיה בגברא של הקטן, וממילא אין קיום מצווה בגברא, ולכן קיים את מצוַת החינוך.

לסיום, נציין עוד שתי מצוות מדאורייתא המוטלות בהקשר של ילדים קטנים:

* "והגדת לבנך" - אדם חייב לספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים. כל זה, כמובן, רק בקטן שכבר מבין ויש משמעות לזה שמספרים לו. מצווה זו חלה אף על סבים שהרי נאמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך".

* תלמוד תורה - יש חיוב מדאורייתא על האב ללמד את בניו תורה, אפילו אם לא הגיעו לגיל מצוות.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)