דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 204

דבר שאין מתכוון | 5 | המשך דיון והגדרת מצבים ייחודיים

קובץ טקסט

צידת נחש ומפיס מורסא

איתא בגמרא:

"איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

(שבת קז ע"א)

ועוד אמרו שם:

"אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר .. ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך".

ומתבאר בראשונים שם שאע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש להתיר:

"ואוקימנא בפירקא דלקמן כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור ומשום צערא שרו איסורא דרבנן".

(חידושי הריטב"א שם, ד"ה 'ואם'[1])
 

מן הסוגיות עולה שצידת נחש שלא יישכנו וכן מפיס מורסא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והתירוה מחשש הנזק או הצער. ולכאורה, למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, וכפי פסקו של הרמב"ם, היה נראה לחייב בצידת נחש שלא יזיקנו וכן במפיס מורסא, ולהתיר רק בפיקוח נפש.

אולם, לאור זאת קשים עד מאוד דברי הרמב"ם:

"רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו".

(רמב"ם שבת פרק י, הלכה כה)

כיוצא בזה, איתא ברמב"ם לעניין מפיס מורסא:

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר".

(הל' שבת פ"י, הלכה יז)

ובחידושי הגר"ח על הרמב"ם שם כתב ליישב:

"והנראה לומר בזה, דהנה באמת במפיס מורסא דהיתרה הוא כשאינו מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ממנה ליחה, וכדתנן כן להדיא במתני' דאם לעשות לה פה חייב ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה הליחה בלבד אז הוא דשרי, ואם כן הא נמצא דהוי באמת דבר שאינו מתכוין דפטור בשבת לכולי עלמא, ואף על גב דהוי פסיק רישיה, אכן הרי דעת הערוך היא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, הובא בתוס' שבת דף ק"ג ועוד בכמה דוכתי, וכן בהך דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן עכ"ל. ואם כן הא נמצא דאינו מתכוין כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד, ואם כן הא הוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דפטור בשבת לכולי עלמא לדעת הערוך. אלא דלפי זה צ"ע הסוגיא דתלי להו בדין מלאכה שאין צריכה לגופה והא הוי דבר שאינו מתכוין, דבשבת מותר מן התורה לכולי עלמא, וצ"ע".

אמנם, בהמשך דבריו שם, הוא מסביר שהסוגיה להלן שהעמידה דין זה כמלאכה שאינה צריכה לגופה היא רק אליבא דרב הסובר דבר שאין מתכוון אסור, אבל לשמואל הסובר דבר שאין מתכוון מותר, צידת נחש ומפיס מורסא הם בכלל דבר שאין מתכוון ומותר.

ובגליונות החזון איש על הגר"ח שם השיג על דבריו:

"אינו מובן שהרי כשחותך הבשר שעל המוגלא באמת כונתו לעשות פתח שתצא הליחה דרך פתח זה, אלא שאין שם מכה בפטיש אלא בכונה לעשות פתח קיים להכניס אויר ולהוציא ליחה, והכא איירי בלא אכפת לי׳ בהאי פתח, ואע״ג דבאמת האי פתח מכניס ומוציא מ״מ כיון דלא מתכוין לכך אין זה מכה בפטיש למ״ד משאצ״ל פטור עלי׳, אבל למ״ד משאצ״ל חייב עלי׳ הרי יש כאן מחשבה גמורה שהרי מחשבתו לעשות פתח להכניס ולהוציא שלא ישמח בו ושלא יהנה ממנו ואם פתח במצב זה ג״כ מקרי פתח הלא אין כאן חסרון כונה, ולא דמי למזרד ומיפה את הקרקע דהתם הפעולה בקרקע שלא נתכוין כלל לקרקע, וכן מכוין לכבות והובער, אבל עושה פתח ומכוין לכך אלא שאין לו צורך בו והוי כמכבה גחלת ואין לו צורך לפחמין אלא שלא תזיק, ויותר תימא בצד נחש שלא יזיק דאי צידה שלא יזיק ג״כ צידה היא א״כ אין כאן חסרון כונה, ואי לא חשיבא צידה פטור אף למ״ד מלאכה שאצ״ל חייב עלה שאין כאן צידה לא בתחלה ולא בסוף שהרי אין כאן צידה כלל, וזו באמת דעת הר״מ כמש״כ המ״מ שם".

החזו"א מבין שאין קשר בין דין מפיס מורסא וצד נחש לדין דבר שאין מתכוון, שכן בשני המקרים נתכוון העושה למעשה שנעשה. לשיטתו עומדת לנגד עינינו שאלה יסודית אחת, הן בעניין עשיית הפתח במפיס מורסא והן בעניין צידה בצד נחש: האם עשיית פתח שאין לו צורך בו היא בכלל מכה בפטיש, או שמא אין  שֵם מכה בפטיש אלא במכוון לעשות פתח בן קיימא להכניס אוויר ולהוציא ליחה, ובעניין צידה השאלה היא האם צידה למניעת נזק היא צידה אם לאו. אם נסבור שפעולות אלו מוגדרות כמלאכה, יש לדון בהן רק מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיוון שאינו צריך את הפתח הקיים ואת הנחש הניצוד, ולמאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב גם בזה. לנוקטים בשיטה המחייבת,  האפשרות להתיר פעולות אלו תתאפשר רק מתוך הבנה שאין כאן מלאכה כלל, כלומר שצידה למניעת נזק אינה צידה, ועשיית פתח מעין זה אינה בכלל מכה בפטיש. לטענתו, כך יש לפרש את שיטת הרמב"ם, כפי שכתב המ"מ.

וזו לשון המגיד משנה שם:

"והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב משום בונה. וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ... בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שצריכה לגופה כי מלאכה שצריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הר"ם שכתב רמשים המזיקים וכו' עכ"ל"

וראה גם בביאור הלכה שכתב:

"ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב, א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו רבי יהודה מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א. והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כרבי שמעון כדאיתא בגמרא שם ובזה ניחא לי ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרמב"ם דס"ל דהלכה כרבי יהודה למה פסק דאם בשביל שלא ישכנו מותר נגד גמרא מפורשת, דקאמר דאתיא המשנה כרבי שמעון. ונדחק המ"מ דס"ל להרמב"ם דשמואל פליג אדרב בזה. ולפי דברינו ניחא דס"ל להרמב"ם דעיקר ראית הגמרא דהמשנה ס"ל כרבי שמעון מדקאמרה אם לרפואה אבל הסיפא באמת אתיא ככולי עלמא כנ"ל"      

(סי' שט"ז, ד"ה נחשים)

אין בין פירושו של המ"מ לפירושו של הביאור הלכה בהבנת מלאכת צד. ההבדל ביניהם הוא רק בפירוש הסוגיה והתאמתה לדעת הרמב"ם. ואף שרבו האחרונים שהבינו את דברי המ"מ והביאור הלכה שצד נחש שלא יישכנו הוי מתעסק, ויסוד ההיתר משום שאין זו דרך צידה שכן עושה זאת באופן של כפיית כלי וכיו"ב, לענ"ד נראה כפי שפירשתי שהיסוד הוא שאין פעולה כזו מוגדרת צידה מפני שעיקר כוונתו להבריחו מעליו.

וכן איתא להדיא גם בדברי היראים במלאכת צד:

"אך ס"ל לשמואל דכל צידה שאינה אלא להבריח את ההיזק ממנו לא מקריא צידה ולכן שלא ישכנו פטור".

(יראים סימן רעד)

אמנם, בשיטת הגר"ח נראה שהוא סובר שגם באופנים אלה שאנו מגדירים אותם כפעולות שאין בהם מלאכה, מצד שחסרה בהם הכוונה לפתח העשוי להכניס ולהוציא או להביא את הנחש אל רשותו, היינו דווקא בשיטת רבי שמעון המתיר דבר שאין מתכוון, אבל לרבי יהודה האוסר דבר שאין מתכוון הרי זה בכלל מלאכה, אלא אם הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשיטת הערוך, שיש להתיר.

בביאור העניין נראה לפרש על פי דברי המאירי בשבת בדיונו בשיטת הערוך, בעניין מיעוט ענבי ההדס ביום טוב, וז"ל:

"ואף על פי שבמסכת סוכה פרק לולב אמרו הדס שענביו מרובין מעליו פסול מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב ומשום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין והקשו עליו והא קא מתקן מנא ותרצו הכא במאי עסקינן בשלקטן לאכילה כלומר שאינו מכוין לתקון ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ותירץ לא צריכא בדאית ליה הושענא אחריתי כלומר ואינו צריך לאותו תקון הנמשך ממנו ונמצא שלר' שמעון כל שבדרך זה מותר לכתחילה אפשר שמצוה שאני הא בעלמא אסור ואף על פי שבמילה לא התירו אפי' שבות כמו שביארנו בפרק כלל גדול בזו הואיל ולא התרתו אלא על ידי אכילה זכור הוא כמו שכתבנו בפרק כלל גדול או שמא בזו הואיל ויש לו הושענא אחריתי אין בזה תיקון כלל שהרי אין תיקון זה בגוף הכלי אלא תקון לקיום מצותו ואינו שהרי אין צריך לו וכן עיקר הא בעלמא אסור ולרבי יהודה חייב שהרי הוצרכו לומר בזו ורבי אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה והטעם שר' יהודה עושה שאין מתכוין כמתכוין והרי הוא כמתכוין להכשיר".

(בית הבחירה למאירי שבת קג ע"א, ד"ה 'וזה')

בדרך כלל, נטינו להבין בשיטת רבי יהודה שהוא אינו מתחשב בכוונה, ומחייב גם באינו מתכוון אם עשה את המעשה. אמנם, אם מדובר באופן שהכוונה מגדירה את המעשה כעניין ממעט ענבי הדס, מפיס מורסא וצד נחש, יש לומר שאף לרבי יהודה יהיה מותר שכיוון שאינו מתכוון אינו עושה מעשה. אולם, מדברי המאירי נראה שהוא סבור בדעת רבי יהודה שכל זמן שיש ביד אדם הדס הכשר למצווה והוא הכשירו בידיים, אע"פ שלא נתכוון להכשירו, אנו רואים אותו כמתכוון לכך, וכן הדין במפיס מורסא ובצד נחש, שלדעת רבי יהודה אנו רואים אותו כמתכוון להביאו לרשותו  או לעשותו פתח לכניסה ויציאה.

ועל פי זה היה מקום לומר בשיטת הגר"ח, שגם רבי שמעון החולק על רבי יהודה, סבור במציאות של פסיק רישיה שאנו רואים את העושה כמתכוון ולכן מודה רבי שמעון לרבי יהודה באופן זה, אלא שהערוך מחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה לפסיק רישיה דלא ניחא ליה, שאין לראותו כמתכוון אלא בפסיק רישיה דניחא ליה, אך אם לא ניחא ליה סבור הערוך שהוא ככל דבר שאין מתכוון שמותר לרבי שמעון. אם כן, יש לפרש כן בשיטת הרמב"ם בצד נחש ובמפיס מורסא, שכיוון שהוא רק פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, משום שאינו מתכוון לפתח של קיימא, ואינו מתכוון להביא אליו את הנחש, ובזה רבי יהודה חולק ומחייב. אך, הרמב"ם הכריע בדבר שאין מתכוון כרבי שמעון, ובפסיק רישיה שלא ניחא ליה כשיטת הערוך שמותר.

אמנם, יעויין בתוס' שבת קג ע"א ד"ה 'לא צריכא' החולקים על הערוך, ומוכיחים מדין מפיס מורסא שלא התירוהו בסוגיה אלא משום צערא דגופא, ולפי הערוך היה לנו להתיר בלא הך טעמא שהרי הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. ולענ"ד, אין מזה קושיא על הסברו של הגר"ח, שלא אמרו בגמרא שהתירו מפיס מורסא משום צערא אלא לשיטת הסוברים שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל מי שרואה במפיס מורסא דבר שאינו מתכוון יש להתירו בשופי.

 

ולעצם הדין אם נידון זה הוא עניין מלאכה שאינה צריכה לגופה או עניין דבר שאין מתכוון, ראינו שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים, ומקצתם סבורים שאין זה בגדר מלאכה כלל, ויהיה מותר אף לרבי יהודה. שורש מחלוקת זו נעוץ בפעולות מסוימות שאינן מוגדרות מצד עצם העשייה אלא בצירוף הכוונה, שבזה יש לומר אחת משלוש דרכים:

  1. בהעדר הכוונה אין כאן מלאכה כלל ומותר לכ"ע (כן נראה מדברי הרב המגיד, והחזון איש בהסבר שיטת הרמב"ם(.
  2. בהעדר הכוונה יש לתלות הדבר במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון  בדין דבר שאין מתכוון, אם הוא מלאכה או לא, עיין במאירי הנ"ל, והגר"ח הוסיף שאף רבי שמעון יודה בזה בפסיק רישיה אלא אם הוא דלא ניחא ליה שיש להתירו בשיטת הערוך.
  3. שיטת הגמרא בשבת קז ע"ב שהגדירה פעולות אלו כמלאכה שאינה צרכה לגופה.

 

הפשטת עור בהמה

בסיום דיוננו בזה, נזכיר מקרה נוסף שהתקשו בו ראשונים ואחרונים- הפשטת העור המוזכרת בשבת קיז ע"א. מבואר בסוגיה שהמפשיט את העור מן הבהמה ואינו צריך לו הרי זה כדבר שאין מתכוון ומותר, ואף על פי שהוא פסיק רישיה, מ"מ אם חותך את העור לחתיכות קטנות מותר.

נחלקו ראשונים ביסוד ההיתר. יש שפירשו שהוא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכדברי המאירי שם:

"ואף על פי שמ"מ פסיק רישיה הוא שקיל לה בברזי כלומר בחתיכות חתיכות מלשון מעיקרא עוצבא והשתא אברזין שמראה שאינו רוצה בעור והרי הוא מפשיט וחותך מפשיט וחותך שאין זו הפשט ואין כאן אלא שבות ואיסור טלטול אין כאן כמו שביארנו ושמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה אף הוא כך דעתו לומר."[2]

אך, מקצת הראשונים סוברים שהוא מותר מצד פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכשיטת הערוך שכיוון שאינו מתכוון לעור נחשב כדבר שאין מתכוון.[3]

ישנה גישה שלישית הטוענת שכל שאינו מתכוון להפריד את העור מן הבשר, הרי הוא כחותך בשר בעלמא ורק הפרדת העור מן הבהמה לצורך השימוש בעור נחשבת הפשטה, ובלאו הכי אינה מלאכה כלל, ומותרת אפילו לרבי יהודה.[4]

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] ראה תוס' על אתר, ד"ה 'וממאי'.

[2]  וכיוון שהוא הפשטת הקרבן לא גזרו בו חכמים והתירוהו אף שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[3] עיין תוס' שם ד"ה 'דשקיל'.

[4] עיין ריטב"א על אתר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)