דבר שאין מתכוון | 1

מחלוקת התנאים בענין דבר שאין מתכון

אף שמן המפורסמות הוא שבדין דבר שאין מתכוון נחלקו התנאים בכל התורה כולה ובהלכות שבת, לא מצאנו מחלוקת ישירה ומפורשת כזו. נקוט בידינו מן הש"ס שרבי שמעון מתיר דבר שאין מתכוון, ורבי יהודה אוסר. בהלכות שבת מצאנו בפירוש את עמדת רבי שמעון המתיר, בתוספתא דביצה:

"ר' שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל וקתדרה אצלו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב".

(תוספתא ביצה ב, יח ליברמן)

תוספתא זו מובאת בש"ס בכמה מקומות, כדוגמה זו- שבת דף כט ע"ב:

"תניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה, כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".

הדעה החולקת מובאת במשנה בביצה, דף כג ע"ב:

 "עגלה של קטן .. ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים".

בגמרא שם, ייחסו דעה זו לשיטת רבי יהודה:

"על גבי כלים אין, על גבי קרקע לא. מאי טעמא דקא עביד חריץ, מני? רבי יהודה היא, דאמר דבר שאין מתכוין אסור".

 בירושלמי בשבת, פרק ג הלכה ז, מובאת ברייתא המכילה את המחלוקת, אך ללא זהות הדעה האוסרת:

"דתני לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה. מפני שהוא עושה חריץ. ור"ש מתיר". 

לא ידוע מניין היה ברור לאמוראים שרבי יהודה הוא שסובר שדבר שאין מתכוון אסור, ואפשר שהדבר הוא מפני שבדרך כלל רבי יהודה הינו בר הפלוגתא של רבי שמעון. ישנה אפשרות נוספת, והיא שהאמוראים דייקו מן המשנה בביצה בדף כג ע"א שהדעה האוסרת היא דעת רבי יהודה:

"שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן רבי יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שעושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין".

 

ובגמרא שם מבואר:

"תנו רבנן איזהו קרוד ואיזהו קרצוף קרוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה ושלש מחלוקות בדבר רבי יהודה סבר דבר שאינו מתכוין אסור מיהו קרוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור וגזרינן קרצוף אטו קרוד ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ובין קרוד ובין קרצוף שרי".

אף בשאר איסורים לא מצאנו מחלוקת ישירה בין רבי יהודה לרבי שמעון. אמנם שתי הדעות מובאות במשניות כלאים, אך הן מובאות בסתם, מבלי לשייך אותן לשני התנאים הנ"ל.

כך שנינו בפרק ט' מכלאים:

משנה ב':

"ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס".

 

משנה ה':

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל".

ונקטו רוב הראשונים שמשנה ב' היא כשיטת רבי יהודה הסובר דבר שאין מתכוון אסור, ומשנה ה' היא כשיטת רבי שמעון הסובר דבר שאין מתכוון מותר.

אמנם, הרמב"ם בהלכות כלאים, פרק י' הל' יח, פסק כמשנה ב' לאסור ללבוש כלאים בכדי לגנוב את המכס, והוסיף שאם עשה כן לוקה, אע"פ שהוא פוסק בדרך כלל כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון.

ועיין בכסף משנה שם שביסס את שיטת הרמב"ם ואמר שלא התירו משום דבר שאין מתכוון אלא בהעלאת כלאים, משום שלשיטתו העלאת כלאים אסורה רק בנהנה, וכשאינו מתכוון ליהנות מותר. אבל, בלבישת כלאים, יש איסור בעצם הלבישה, ולפיכך פסק לאסור[1].

לשיטת הרמב"ם, מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאין מתכוון בשאר איסורים מובאת במסכת בכורות לג ע"ב במשנה שם:

"בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו רבי שמעון אומר יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום".

וכך הרמב"ם[2], בפירושו למשנה, פירש את מחלוקתם:

"וכבר ידעת דעת ר' שמעון שהוא דבר שאין מתכוון מותר, ובארנו כמה פעמים שהלכה כמותו, ואין כוונתו כאן באמרו אף על פי שהוא עושה בו מום שהמום ייעשה בודאי בעת ההקזה, לפי שמודה ר' שמעון באפסיק רישיה ולא ימות, וכבר פירשנו את זה ובארנוהו כמה פעמים, אבל ענין מחלוקתם כאן שר' יהודה אומר לא יקיז כלל שמא ייעשה מום ואף על פי שאינו מתכוון לכך דבר שאין מתכוון אסור. וחכמים אומרים שיקיז ובתנאי שידע שמהקזה זו לא יארע מום כלל. ור' שמעון אומר יקיז מבלי לחוש למה שיארע אחרי ההקזה, ואם יולד מום מאותה ההקזה אין בכך כלום לפי שהוא דבר שאין מתכוון, ואין המום הכרחי שיהיה מחמת ההקזה כדי שנדמהו לאפסיק רישיה ולא ימות".

 

דעת ר' שמעון

ננסה לבאר את יסודות המחלוקת. תחילה, נבאר את שיטת רבי שמעון המתיר דבר שאין מתכוון. אפשר, שכיוון שכוונתו של העושה היא לעשות פעולה מותרת, ויתכן שתוך כדי העשייה תיעשה הפעולה האסורה בלא כוונתו, מותר לאדם להיכנס לבית הספק, ואף אם נעשה האיסור לבסוף, לית לן בה, הואיל ופעל במסגרת מותרת. ההבדל בין אפשרות זו לספק דאורייתא לחומרא הוא, שבספק דאורייתא הספק הוא האם הפעולה עצמה אסורה או מותרת, אך במצב שאנו עוסקים הפעולה ודאי מותרת, אלא שישנה אפשרות שתתפתח ממנה פעולה אסורה. מכיוון שכרגע העושה עוסק בהיתר, מותר לו להתחיל בפעולה זו, וגם אם תיעשה הפעולה האסורה אגב הפעולה המותרת, אין לחייבו בזה הואיל ופעל במסגרת ההיתר, והותר לו להיכנס לבית הספק. גישה מעין זו ניתן לראות בדברי הראבי"ה:

"ואף על גב דאפשר בטורח קטן שרי להכניס עצמו לספק".

(שבת סי' קצד)

ולכאורה, יש להעיר על אפשרות הבנה מעין זו, מן הסוגיה בסנהדרין דף פד ע"ב. בדיון שם, עלו ספיקות בנוגע להיתר של טיפול רפואי של בן באביו החולה, מחשש שיחבול בו שלא לצורך[3]. כך נאמר בסוגיה שם:

"רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [רב לא הניח לבנו ליטול לו קוץ] מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [מר בריה דרבינא לא הניח לבנו להפיס מורסא מפצע כווייה] דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור. אי הכי, אחר נמי! אחר שיגגת לאו, בנו שגגת חנק. והדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והויא לה שגגת סקילה, התם מקלקל הוא. הניחא למאן דאמר מקלקל פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר, מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון היא ורבי שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

העולה מסוגיה זו הוא שאין לו לאדם להכניס את עצמו לבית הספק שבו הוא עלול להגיע למצב של עשיית חבורה באביו.

ויש לעיין בזה, והלא קיי"ל כרבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר, וגם כאן אינו מתכוון לחבול באביו, ואדרבה מתעסק ברפואתו.

בחי' המיוחסים לר"ן שם  כתב לבאר בשם התוספות[4]:

"ושגגת לאו דאמרינן דמותר פי' בתוספות שהוא דבר שאין מתכוין ומותר באסור לאו כדאמרינן לגבי כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן אבל באיסור מיתה לא הותר דבר שאין מתכוין. ואף על גב דהותר דבר שאין מתכוין באיסור מיתה דהיינו איסור שבת דאיכא סקילה ה"ט משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו דאמרינן לעיל פר' ד' מיתות חומר בשאר מצות מבשבת דבשאר מצות שוגג בלא מתכוין חייב מש"כ בשבת. ואף על פי שפי' שם לענין חלבים ועריות מפני שכבר נהנה מ"מ אין רציחה יוצאה מן הכלל שהרי חייב עליה התורה גלות אלא דהתם לא מיירי אלא בדבר ששגגת חטאת".

לגישה זו, הסוגיה בסנהדרין עוסקת בדין דבר שאינו מתכוון, וקובעת שיש היתר כניסה לבית הספק בשגגת לאו, ולא בשגגת מיתה. מה שהותר דבר שאין מתכוון בשבת, היינו דווקא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובהעדר כוונה אין בזה חיוב מיתה, ולפיכך בשבת התירו לו להיכנס לבית הספק. ביסוד החילוק בין שגגת לאו לשגגת מיתה, נראה לומר שבעבירת לאו שנעשתה בשוגג לא מצינו שענש הכתוב כלל, ואפשר שאין בזה גדר איסור כלל, ומפני זה הותרה הכניסה לבית הספק. אבל, בשגגת מיתה מצינו שהכתוב הצריכו כפרה אף בשוגג,  כדקיי"ל שכל שזדונו כרת או מיתת בי"ד, שגגתו חטאת, הרי שיש בעבירה כזו מעשה עבירה אף בשוגג[5], ולא התירו להיכנס לבית הספק.

אולם, במיוחס לר"ן שם דחה גישה זו שהביא בשם התוספות, וטען שהדיון בסוגיה אינו בדבר שאינו מתכוון, דהיינו שהבן מעוניין להוציא את הקוץ וייתכן שתוך כדי הוצאת הקוץ תיעשה חבורה במקום, שמצב כזה הוא היתר גמור למאי דקיי"ל כשיטת רבי שמעון. סוגייתנו עוסקת באופן שיש אפשרות שיטעה במעשהו, ובמקום ליטול את הקוץ, יפגע בו במקום אחר ויחבול בו שלא לצורך. זו לשונו שם:

"וטעמא דרב דלא הוה שביק לבריה למשקל סילוא ולמפתח כוותא דלמא חביל ה"ט דשמא יעשה חבורה לאביו ללא צריך שיחשוב ליטול הסילוא ויחבלוהו במקום אחר .. אבל לאחר דליכא אלא שגגת לאו מותר. וזהו דעת הריא"ף ז"ל ונכון הוא. אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחיי' שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה כונתו לרפאות את חבירו. אבל בבנו ודאי אין אומרים כן שאפשר לו לעשות ע"י אחר. והאחר ראוי לו ליכנס לבית הספק יותר ממנו מפני שאיסורו יותר קל אבל בנו אפשר שיטעה בנטילת הקוץ ויחבול באביו ויהיה שגגת חנק וכן בשבת אם היה בנטילת הקוץ שיכול לבא לידי איסור סקילה אסור ליטלו בשבת ולהמתין עד מחר".

המיוחס לר"ן קובע שיסוד האבחנה בדיון הגמרא שם הוא שאלת כניסה לבית הספק שהיא מותרת בשגגת לאו ואסורה בשגגת חנק וסקילה, וכפי שביארנו למעלה. אלא, שלשיטתו במציאות של דבר שאין מתכוון הוא היתר גמור בכל עניין ואינו מוגבל רק לשגגת לאו. יסוד החילוק הוא שבדבר שאין מתכוון, האדם עוסק ועושה את פעולת ההיתר, ואפשר שתנבע ממנה ומתוכה פעולת איסור שאינו מכוון אליה כלל, והיא מותרת לגמרי מטעמים שנבאר בסמוך  בס"ד[6]. אבל, הנידון בסוגיה אליבא דהמיוחס לר"ן הוא באדם שעלול לעשות בטעות מעשה האסור, כגון שעושה מעשה חבלה בחברו או באביו. כאן, המעשה הוא לגמרי שגגת איסור, ובו דנו אם מותר לאדם להיכנס למקום שהוא עלול לשגוג באיסור, וחילקו בין איסור לאו לאיסור חנק וסקילה.

גישה שלישית בפירוש הסוגיה בסנהדרין שם מצאנו בדברי התוס' שם פה ע"א בד"ה ורבי שמעון:

"דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אף על גב דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור".

תוס' סבורים כשיטת המיוחס לר"ן, שדבר שאין מתכוון הוא היתר גמור, ואפילו כשמדובר שהאיסור שעלול להתבצע הוא איסור סקילה, ונבאר הטעמים להלן. הדיון בסוגיה המחלק בין שגגת מיתה לשגגת לאו הוא באופן אחר. עלול להיווצר מצב בתוך הפעולה של דבר שאין מתכוון, דהיינו הוצאת הקוץ,  שהמטופל יגלה התנגדות, והוצאת הקוץ תהפוך להיות פסיק רישא שתייצר חבורה, ובזה הוא שחילקו בסוגיה זו בין שגגת לאו לשגגת מיתה. ברור הוא שכאשר התחיל לטפל בחולה,  ומתגלה לנגד עיניו מציאות שבה בוודאי יתבצע איסור, עליו לחדול מהפעולה. החשש הוא שהמבצע יהיה שקוע בעשייתו ולא יחדול, ובזה הוא שחילקו בסוגיה בין שגגת לאו לשגגת מיתה.

עלה בידינו, שיש דרך לומר שהיתר דבר שאין מתכוון נעוץ ביסוד הדין דכניסה לבית הספק, ואולי זהו הדיון בסוגיה בסנהדרין. לפי זה, יש לצמצם היתר זה רק לשגגת לאו. לפי הפירושים האחרים, שהסוגיה בסנהדרין עוסקת במצבים מיוחדים, אפשר שדבר שאין מתכוון רגיל יהיה מותר גם בשגגת סקילה, מצד ההיתר להיכנס לבית  הספק, ושונה הדבר מן הנידון בסוגיית סנהדרין מן הטעמים שנתבארו בשתי השיטות האחרות המוצעות לביאור הסוגיה.

את היתר דבר שאין מתכוון ניתן להסביר על רקע טעמים נוספים, שנביאם בשיעור הבא בס"ד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו עורך: אלישע אורון ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*