דברי הספד על הרב משה פינשטיין זצ"ל

כדאי הוא ר' משה שיישמעו עליו דברי מספד בישיבה. אכן, לא זו השעה ואף איני האדם שראוי לכך. ואף על פי כן, ברצוני לומר כמה מילים. לא מתוך רצון לדבר אלא מפני שבשעה כזו לא ניתן לשתוק.

בשבוע שעבר אמרתי כאן דברים לזכרו של ר' יעקב קמינצקי ובין היתר הזכרתי שהיה ענוותן גדול והצטערתי על שלא היה מוכר דיו בארץ ישראל. אך לא כן ר' משה פינשטיין. כל מי שיש בו איזה זיק של תורה, זיקה כלשהי לעולם של תורה, הכיר ומכיר את שמו של ר' משה. והמכיר את עולם התורה בארצות הברית יוכל להעריך גם את גודל האבדה. כל עולם הפסיקה שם, במישרין או בעקיפין, נשען עליו.

אבל לא רק בארצות הברית. כשהתעוררה שאלה קשה כאן בארץ וחיפשו כתובת לפנות אליה, פנו לר' משה. פנו אליו בגלל שתי סיבות: האחת, בגלל ההיקף העצום והסמכות שאפיינו אותו. אחד הדברים שבלטו ביותר בגדלותו בתורה היה יכולתו להתמודד עם כל תחום במישור הפסיקה. אם ניקח תשובה אחת שלו, בבדידותה, אפשר שניתן יהא לסתור אותה. אך הסך הכולל של פסיקתו מרשים ביותר ומיוחד במינו.

אכן, פנו אליו לא רק בגלל מעמדו והיקף תורתו ופסיקתו אלא גם בזכות תכונה אחרת שהייתה טבועה בעומק נשמתו. מי שראה אותו רק במבט חיצוני, יכול היה לחשוב שזבוב קטנטן מסוגל להעיף אותו בקלות. זאת בניגוד לר' אהרן קוטלר ששידר, גם כלפי חוץ, תקיפות ודינמיות שקשה לתאר. לא כן רבי משה. הוא ישב בפינתו, שקט ושלֵו. אך בתוך אותה דמות שנדמה היה לך שכל רוח מצויה יכולה להדוף, שָׁכַן אומץ לב פסיקתי שאין שני לו בדורנו.

המישור‭ ‬הציבורי‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬ה‭"‬מגרש‭" ‬שלו‭. ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬מנחם‭ ‬בגין‭ ‬והרב‭ ‬משה‭ ‬פינשטיין‭ ‬בדירת‭ ‬הרב‭ ‬בניו‭ ‬יורק‭, ‬1977
צילום‭: ‬סער‭ ‬יעקב‭, ‬לע‭"‬מ

לא ברח מאתגרים

אומץ לב זה היה כפול: הוא התמודד עם כל שאלה, מתוך תחושת אחריות לפסוק ולהכריע, ביודעו שאם הוא לא יכריע – יהיו פוסקים אחרים, אולי פחות טובים הימנו, שיכריעו.

לדידו לא הייתה שאלה קטנה מדי או גדולה מדי. עגונות הדור מזה, ודין ביצה שנותרה קלופה במהלך הלילה מזה. המכיר את ספריו יוכל לעמוד על היקף תשובותיו, מן הקשה ביותר ועד הקל והפשוט ביותר. ר' משה היה כתובת, מורה הוראה לרבים, והפונה אליו יכול היה להיות סמוך ובטוח שהגיע ל"תחנה האחרונה". הוא לא ברח משום נושא.

אכן, אומץ לבו בא לביטוי לא רק בנכונות להתמודד ולפסוק. אומץ לבו בא לביטוי גם בצורת הפסיקה. בגישה. היו לו כתפיים רחבות ביותר. לעתים, עד כדי נועזוּת של ממש.

לעתים פעל במישור הציבורי, זעיר פה זעיר שם, אבל זה לא היה ה"מגרש" שלו (בשונה מר' אהרן קוטלר שהיה שותף למאבקים כמעט בכל חזית, דבר ועניין). במישור זה בא לביטוי דווקא אופיו השקט והשלֵו. אבל בתחום הפסיקה התגבר כארי וגילה לא אחת נועזוּת בלתי רגילה. נועזות שהייתה מעורה, מצד אחד, בעומק תורני, ומצד שני, ובה בעת, במידת החסד שהייתה טבועה בו.

ר' משה השכיל לבנות בעולם הפסיקה תורת חסד שנראית לעין על כל צעד ושעל. תורת חסד אמיתית, עד כדי כך שאיש לא חשד בו שמידת החסד גברה אצלו על מידת הדין בהכרעת ההלכה.

אילו מקצת פסקים שהוציא מתחת ידיו היו יוצאים מתחת יד פוסק אחר, אפשר שהיו רוגמים אותו באבנים. אבל כאן, כך ידעו הכול, יש ענק פסיקה. חכם הלכה בעל מושרשוּת תורנית שעשויה להעניק לכל פסק כיסוי של ממש. גם אם נדמה לך כי הוא מרחיב לעתים את עולם ההלכה, פורץ דרך, הרי שהייתה זו פריצת דרך שתורת אמת הייתה נר לרגלה.

שתי תכונות אלה, מושרשוּת בתורה מזה ועצמאות פסיקתית ומחשבתית מזה, ליווהו כל ימיו.

העיר לי פעם מישהו שר' משה נוטה להתעלם מדברי ה"אחרונים". "איפה ה'פתחי תשובה?'", שאל. אכן, כך נהגו גם לפניו. במובן זה היה ר' משה ה"נודע ביהודה" של הדור.

ר' משה היה אדם שכולו חסד. חכם הלכה שכאבה של עגונה נגע ללבו, עד עומקי הנשמה. הוא היה מסוגל לטפל בפתרון בעייתה שנים ארוכות עד שיימצא לה מזור. אבל לכל פתרון שמצא היה כיסוי בעולמה של תורה, באמיתה של תורה.

מבחינה זו, איבדנו את השילוב הנדיר: שילוב של כתפיים רחבות, נכונות ויכולת להתמודד עם סוגיה הלכתית, כל סוגיה הלכתית, מתוך דבקות באמיתה של תורה, מתוך תחושה של חסד, שילוב וצירוף שאין עוד כמותו.

ניתן למצוא לא מעט פוסקים שלמרבה הצער הם לעתים נטולי אחריות באשר לאמיתה של תורה, חכמים המחפשים "קולות" או "חומרות" שאין להן כיסוי בעולמה של תורה. ניתן למצוא חכמי הלכה שרואים לפניהם גם דרך ברורה וקצרה תוך התעלמות מהחסד, הכאב והחרדה לגורלו של השואל שאמורים ללוות את חכם ההלכה בפסיקתו. אך אין עוד חכמי הלכה כדוגמת ר' משה היכולים ומסוגלים לשלב בין השניים.

אמת התורה והמימד האנושי

אמר פעם חכם אחד: "יש פוסקים המוכנים להרוג כל יהודי עבור דין. ויש כאלה שמוכנים להרוג כל דין עבור יהודי". אך פוסק גדול צריך לדעת את השילוב והאיזון הנכון בין הדאגה לאמיתה של תורה לבין הדאגה לממד האנושי שכרוך בפסיקת ההלכה. שילוב זה היה סוד גדולתו של ר' משה.

ניתנה לנו הזדמנות לתת כבוד לאדם גדול זה, כשיגיע ארונו ארצה. אני מבקש, וראו זאת כבקשה אישית, שתחלקו כבוד לאדם גדול זה. לו הייתה הישיבה פועלת כסדרה בשושן פורים, היינו יוצאים כולנו כאחד ללוותו. אבל ביום רביעי, שושן פורים, כל אחד מכם אמור להיות במקומו, מפוזר ומפורד. לווייתו של ר' משה צריכה לאחד וללכד את כולנו. עלינו לתת כבוד לאדם שראוי להרבה יותר מזה.

הגמרא במועד–קטן קובעת שאבל אינו נוהג אבלותו ברגל מפני ששמחה דרבים דוחה אבלות דיחיד. פטירתו של ר' משה – אבל יחיד היא למשפחתו ולקרוביו (בהקשר זה אזכיר שכאשר היה למי מעשרות נכדיו יום הולדת, היה ר' משה מתקשר אליו לאחל לו מזל טוב).

אבל לדידנו, פטירתו – אבל רבים היא. יש אפוא לדאוג שבני המוקפין יסעדו את סעודת הפורים מבעוד מועד ויבואו להשתתף בהלוויה. ר' משה ראוי לכך.

מכה זאת, שוד ושבר ממש, תעיב השנה בכל מקרה על שמחת הפורים. אבל בשים לב לקריטריונים ההלכתיים, עלינו לפחות לדאוג לכך שנוכל להימנות עם הרבים שילכו אחר ארונו. מי ייתן, והחודש הזה יהפוך ה' לנו לששון ולשמחה, ויראנו בו הקב"ה נפלאותיו.

דברים שאמר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בישיבת "הר עציון" ביום י"ג באדר ב' תשמ"ו, עם היוודע דבר פטירתו של הרב משה פינשטיין זצ"ל. כתב וערך: פרופ' אביעד הכהן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016