ירמיהו | פרק י"א | דברי הברית

 

         א. מבוא

ה'ברית' ו'דברי (=תנאי) הברית' אשר נכרתו בין עם ישראל לאלוהיו, ניצבים במרכז הנבואה בפרק יא. יחסן של נבואות ירמיהו אל הברית עבר שינוי משמעותי עם התקדמותם של ישראל לקראת החורבן - ראשיתה של שליחות ירמיהו לעם בתקווה ובציפייה לשמירת הברית, אך סופה באכזבה מרה על הפרתה בידי העם. עיקרה של הנבואה הנוכחית הוא סקירה היסטורית של יחסי ישראל וה', מתוך ציפייה למימוש הברית ההיסטורית בהווה. הנבואה רומזת לכמה אירועי כריתת ברית שאירעו בחיי העם לאורך ההיסטוריה, וכורכת אותן יחד. העיון בנבואה מעורר את השאלה באילו בריתות עוסקת הנבואה. כמו כן יש לברר מהו ההקשר ההיסטורי המשמש רקע לנבואה.

 

         ב. מבנה הנבואה

הנבואה נחלקת לשלושה חלקים באמצעות סמנים ספרותיים בולטים, המכילים רכיבים דומים.

החלק הראשון (א-ה) פותח במילים: 'הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר...' וכולל קריאה לעם (איש יהודה ויושבי ירושלים) לשמוע אל דברי הברית אשר נכרתה עוד עם האבות. החלק השני (ו-ח) פותח בדיבור חדש, הנסמך על הדיבור הקודם -  'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי'. החלק השלישי (ט-יג) פותח אף הוא במילים דומות. לשונות נוספים החוזרים בשלושת החלקים הן הביטויים בהם מתייחסים לאנשי יהודה וירושלים, לברית האבות, ופעולת השמיעה (השורש 'שמע' מופיע שלוש פעמים בכל חלק). מאפיינים אלה מעידים על ההקבלה הברורה הקיימת בין שלושת החלקים, אשר בתוכנה ועניינה נעיין במהלך הלימוד.

לשם הבהרת הזיקות וההבדלים בין החלקים מצורפת בנספח לשיעור טבלה המעמידה את שלושת החלקים זה כנגד זה, והיא תסייע לנו לבחון את המוקד של כל חלק ואת ההתפתחות ביניהם. 

 

         ג. הברית הראשונה

נפתח את עיוננו בחלק הראשון (א-ה). חלק זה פותח במילים 'שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת' (פס' ב).  מהמשך הפסקה עולה שמדובר בברית סיני, שנכרתה בסמוך ליציאת מצרים[1]:

...אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי-אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

ראיה נוספת לפירוש זה מצויה בהמשך:  

שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר-אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

לשון זו דומה ביותר ללשון ההקדמה למתן תורה בספר שמות (יט , ה-ו):

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

לשונות דומים בסגנונם מופיעות גם בפרשת הברכות והקללות בסוף ספר ויקרא (פרק כה, א-יב), שנאמרו על ברית סיני:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

לסיכום הגדרה זו, נעיין בדברי הרד"ק:

'ודברי הברית הם כתובים בתורת משה ברכות וקללות אם תשמעו אם לא תשמעו וכתב בסוף "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כח, סט), ובחורב אמר "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות כד, ז) ואמר "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם, שם) ונאמר "ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שם, ח) ודברי הברית הם שישמעו לקול ה' ויעשו מצותיו והוא יהיה להם לאלהים והם יהיו לו לעם ובאמרו הזאת כמו שכתוב בתורה'.

אולם, עיון נוסף בלשון הנבואה בה אנו עסוקים מלמד שרמוזה בה ברית נוספת. לפני פירוט תוכן הברית (פס' ג) נאמר:

'וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת'.

הלשון 'ארור האיש' רומזת בבירור לברית ערבות מואב (דברים כז, ט – כו), הכוללת כמה 'ארורים', יתר על כן, מלבד נוסח זה יש בנבואתנו הקבלות לשוניות נוספות לברית ערבות מואב. נעיין שם בפרשית הברית:

'הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה...

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן'.

מעבר להקבלה הלשונית והסגנונית, נראה שיש גם הקבלה מהותית בין הבריתות – לשתיהן תכלית דומה. 

בספר דברים מטרת הברית מנומקת באופן הבא:  

'לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ...'.

נימוק דומה מופיע בנבואתנו:

'לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה'.

למרות מכלול ההקבלות שהוצג, נראה כי ההקבלה המעניינת ביותר היא דווקא בתגובה לברית בשני המקרים. בסיום החלק הראשון של הנבואה עונה ירמיהו 'אמן' אחר דברי ה'. יש שפירשו שלפנינו אישור של הקללה. בברית ערבות מואב,  לאחר קריאת כל ארור ברשימה עונה העם אמן: 'וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן'.

הביטוי 'אמן' בברית זו פירושה קבלת הקללה של הבא בברית! מעין זה מצאנו גם בפרשת סוטה שלאחר הקראת הקללות שיחולו עליה אם תמצא אשמה עונה האשה 'אמן אמן'[2]. מסתבר אפוא שלפנינו מעין שחזור נבואי של ערבות מואב. אמנם, אם כך הדבר, עלינו לשים לב לדמויות הניצבות בברית - בנבואה הנוכחית מצטייר כי ירמיהו הנביא מייצג את העם העומד בדין[3], ואילו בתפקיד הכהן והלוי המשביעים את העם נמצא הקב"ה עצמו[4].

מנקודת המבט ההיסטורית של ירמיהו מתאחדים אפוא שני אירועי כריתת הברית מעברו של העם, ברית סיני וברית ערבות מואב, לכדי מהלך אחד – שהמשכו בהווה ההיסטורי של ירמיהו, העומד מחדש בברית[5].

 

         ד. חידוש הברית בימי יאשיהו כרקע לנבואה

מהו הרקע לנבואה ייחודית זו, ומדוע יש צורך לחזור ולאשר את הברית הקדומה? נדמה שמלוא משמעותה יתברר לנו לאור הבנת הקשרו ההיסטורי. אירוע דומה של חידוש הברית התרחש גם בראשית מלכות יאשיהו, בסמוך לתחילת נבואת ירמיהו. ראשיתו בסיפור מציאת ספר התורה בבית המקדש (כ"ב, ט-יג):

(ח) וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ.

(ט) וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה'.

(י) וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(יא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

(יב) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר.

(יג) לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

לפי דברי המדרש ספר התורה היה פתוח בפרשת הקללות בדברים – עליה נאמרו ה'ארורים'.

למציאות הספר השלכה דרמטית על  יאשיהו. אחרי מציאתו, הוא פונה יאשיהו אל חולדה הנביאה:

(יד) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ.

(טו) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. (טז) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה.

(יז) תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.

תשובתה של חולדה אינה מבשרת טובות. הפרת הברית הממושכת בדורות הקודמים חתמה את דינה של ממלכת יהודה לחורבן. אמנם, למרות דבריה של חולדה, יאשיהו אינו מתייאש מהתקווה לשנות ולאחות את הקרע העמוק ומחולל תהליך תיקון עמוק ורחב בממלכתו, ששיאו בביעור העבודה הזרה ובחידוש הברית:

(ב) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'.

(ג) וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית.

מסתבר שבשונה מתגובתה של חולדה, ירמיהו, שהיה בראשית דרכו הנבואית, תמך במהלך של יאשיהו והביע תקווה ביכולתו לשנות את רוע הגזרה.

נבואתו של ירמיהו בפרקנו איננה אפוא רק שחזור של אירועי הברית מימי קדם. היא משמשת מעין בבואה שמימית המשקפת את הברית המתרחשת במציאות הארצית. בעת שיאשיהו עומד מול כל העם ומעביר אותו בברית והעם עונה אמן – ניצב ירמיהו כנציג העם בבית דין של מעלה, ומאשרר את הברית אל מול ה' עצמו. הברית שכרת יאשיהו נתפסת אפוא בנבואת ירמיהו כהמשך ישיר לבריתות העבר והיא עומדת ברצף אחד עמן. בשונה מדברי חולדה, ירמיהו אומר שהשרשרת לא נותקה לחלוטין. ניתן לחדש את הברית הקדומה שנכרתה בסיני ובערבות מואב ובכך לגשר על פני התהום של שנות מנשה ואמון.

 

    ה. שלב שני: ההתראה (ו-ח)

נעבור לעיין בחלקה השני של הנבואה:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי

קְרָא אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר 

שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. 

כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר  שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי. 

וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע

וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַבְּרִית-הַזֹּאת אֲשֶׁר-צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ.

 

בפסוקים ו-ח מצטווה ירמיהו שנית להודיע ליושבי יהודה את דברי הברית. אולם בשונה מהפעם הראשונה, אשר בה תוארה כריתת הברית עצמה ('ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת... ואמר אמן'), בפסוקים אלה מדובר בשלב מאוחר יותר. עלינו להבין - לשם מה נועדה קריאת דברי הברית באזני העם בשלב זה?  נראה כי לשם הבנת ייחודו של שלב זה יש צורך בהשוואה בין השלבים.

השלב השני, בדומה לראשון, פותח בפניה אל יהודה וירושלים אשר בה קורא ירמיהו לעם לשמוע ולעשות את דברי הברית. לאחר פתיחה זו, ירמיהו עובר לסקירה היסטורית של יחס האבות אל הברית, אלא שכאן, בניגוד לשלב הקודם, הנימה שלילית יותר. בחלק הראשון תיאור העבר מדגיש את רגע יצירת העם וכריתת הברית והשבועה, כאשר העם מצווה לקיים את דברי הברית על מנת שה' יקיים את הבטחתו מאז. כאן, לעומת זאת, אזכור העבר משמש כהתראה על סכנות ההווה: מתברר שאותם אבות שנצטוו לא שמעו ולא עמדו בברית, למרות האזהרות החוזרות ונשנות – מאז ועד היום. הרצף ההיסטורי מימי האבות אמנם מודגש כאן, אולם משמעותו מקבלת גוון שלילי ומדגישה את החשש מפני אי קיום הברית המחודשת. ההיסטוריה של הסרבנות ואי השמיעה עלולה לחזור כאן בשנית.  בחלק הראשון נאמר 'אשר ציויתי את אבותיכם לאמר שמעו בקולי...' ואילו כאן מובהר כי: 'העד העידותי באבותיכם... השכם והעד לאמור שמעו בקולי – ולא שמעו...'.. בחלק זה נזכרת הסיבה לכך שעדיין לא קוימה השבועה לאבות שנזכרה בחלק הראשון:

'וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַבְּרִית-הַזֹּאת אֲשֶׁר-צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ'.

הבדל נוסף בין החלקים מצוי בפתיחה: בחלק הראשון נאמר 'ודברתם אל איש יהודה ועל יושבי ירושלים', ואילו כאן: 'קרא את כל הדברים האלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים'. הדיבור לאנשים מתחלף בקריאה בערים ובחוצות. יתכן ששינוי זה משקף את התוצאה השלילית: יש צורך במעין התראה דחופה בחוצות העיר כיוון שהדברים לא נשמעו ולא חדרו ללבות העם.

מסתבר, כאמור, שנבואה זו נאמרה בסוף ימיו של יאשיהו, וברקעם עומדת דעיכתה של מהפכת יאשיהו, שהתחילה אמנם כתקווה גדולה לשינוי ואף הייתה מרשימה מבחינת היקפה, אולם לא הצליחה לחדור פנימה וליצור שינוי מהותי. הדים לדעיכה זו נשמעים בנבואות נוספות של ירמיהו, ומקבלים ביטוי ציורי בדברי המדרשים המתארים את הפער בין התדמית החיצונית של חזרה בתשובה לבין אי קיום הברית בפועל בימי יאשיהו.

 

         ו. שלב שלישי: הפרת הברית

נמשיך בעיון בחלקה השלישי של הנבואה (ט – יג), בהשוואה לשני החלקים הקודמים:  

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי 

נִמְצָא-קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם. 

שָׁבוּ עַל-עֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם.

 

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא-יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם. 

וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא-יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם.

כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל.

 

וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם.

 

בפסוקים ט-יג התוכחה והעונש כבר נזכרים בפירוש. ה' פונה לנביא ואינו מצווה עליו לדבר אל העם, שכן הפניה החוזרת ונשנית לעם כבר נכשלה. יש לשים לב לתיאור החטא בפסוק ט: 'נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם'. מציאת קשר פירושה חשיפת מרד[6]. הפרת הברית, שנעשתה בימי יאשיהו בסתר, נעשית כעת, בשלב השלישי, כבר בגלוי, ובכך מהווה הכרזה פומבית על מרד.

מסתבר שנבואה זו נאמרה בימי יהויקים, בנו של יאשיהו, כפי שהציע הרד"ק:

'ויאמר ה' אלי נמצא קשר - יראה... כי נבואה זו נאמר           ה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר כלומר מרדו בי אחר ששבו בימי יאשיהו, שבו על עוונות אבותם הראשונים – אמון ומנשה ואחז'.

הפרת הברית בימי יהויקים משתקפת גם בנבואת ירמיהו בפרקים ז', כ"ו כפי שראינו בשיעורים הקודמים. (להלן נצביע גם על מקבילות מסוימות בין הפרקים). בדומה לחלק הראשון, גם כאן משורטט רצף בין העבר של ימי האבות אל ההווה – אולם כאן משמעותו שלילית: כשם שהאבות הפרו את הברית, כך גם הבנים. כעת, לאחר מיצוי ההקשר ההיסטורי, מופיע תיאור העונש, ובמסגרתו מופיעים מונחים דומים לחלקים הראשונים. גם חלק זה של הפרק מציין את ערי יהודה וחוצות ירושלים – אבל בהקשר שונה, המדגיש את תפוצתו הרחבה והפומבית של הפולחן האלילי:

'כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת'.

לאחר תיאור העונש בחלק השלישי חותמת הנבואה בדברי ה' לירמיהו, המונע ממנו להתפלל בעד העם. דברים דומים מופיעים גם בפרק ז' לאחר הנבואה על היכל ה' – שנאמרה גם היא בתקופת מלכות יהויקים. כאן סיבת הדברים ברורה: ירמיהו מבקש לשמש מעין שליח ציבור עבור העם כולו, כשם ששימש שליח עבור העם לקבל את הברית בתחילת הנבואה. אלא שאפשרות זו נשללה ממנו משום שמתברר שהעם לא עומד מאחוריו. ירמיהו רוצה להיות שליח ציבור – אך אין לו ציבור, ולפיכך אין הוא יכול עוד להתפלל בעד עמו. מניתוח הנבואה עולה אפוא ששלושת חלקיה נאמרו בשלוש תקופות שונות, וצירופן יחד בפרקנו משקף את תהליך ההידרדרות במצבו הרוחני של העם-  מהציפייה והתקווה לשמירת הברית ולשיקום הקשר בין העם לא-להיו, ועד האכזבה הגמורה וחתימת גזר הדין, כאשר אף זכות הזעקה ניטלת מהנביא המבקש להתפלל על עמו.

 

       ז. בין שמיעה לאי שמיעה

לסיום ראוי לתת את הדעת לחזרה על השורש 'שמע', המופיע תשע במהלך הנבואה ומאחד אותה מבחינה סגנונית ורעיונית. כאמור, בכל חלק מופיע השורש שלוש פעמים. בשני החלקים הראשונים השמיעה מוסבת על השמיעה/אי השמיעה לדברי הברית.

בחלק הראשון מפציר ה' בעם לשמוע את דברי הברית: 'שמעו את דברי הברית... שמעו בקולי...' ומתרה בהם לבל יסרבו לשמוע: 'ארור האיש אשר לא ישמע'. החלק השני פותח גם הוא בציווי לשמוע: 'שמעו את דברי הברית הזאת' – אולם הוא חותם בנימה פסימית, בתיאור הכשלון בעבר: 'העד העדותי... לאמור שמעו בקולי – ולא שמעו'. בחלק השלישי מופיעות כל שלוש השמיעות בהקשר שלילי: בין במסגרת תיאור הכישלון בהווה, ובין כאשר העם שב על סרבנות אבותיו בעבר: 'שב על עונות אבותם הראשונים אשר מאנו לשמוע...'. כנגד הסירוב לשמוע מצד העם, בא העונש בדמות אי שמיעה לקריאתם מצד ה' – מידה כנגד מידה: 'וזעקו אלי ולא אשמע אליהם... כי אינני שומע בעת קראם אלי'.

 

נספח: טבלה משווה בין שלושת חלקי הנבואה

ברית סיני וערבות מואב [א-ה]	חידוש הברית בימי יאשיהו [ו-ח]	הפרת הברית בימי יהויקים [ט-יג]
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתֶּם אֶל-אִישׁ יְהוּדָה וְעַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת. אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי-אוֹתָם מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר-אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.  לְמַעַן הָקִים אֶת-הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם	וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר  שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם.  כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר  שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי.  וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַבְּרִית-הַזֹּאת אֲשֶׁר-צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ.	וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  נִמְצָא-קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם.  שָׁבוּ עַל-עֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא-יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם.  וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא-יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם.  כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל. וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם.

  

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב