גרם כיבוי | 4 | הלכה

א. גרם כיבוי הלכה למעשה

עד כה, עסקנו בעיקר במתח שבין דין גרם כיבוי לבין העיקרון של "מלאכת מחשבת אסרה תורה". מתוך דיון זה, ניסינו לקבוע אימתי פעולה מסוימת תיכלל במסגרת העקרונית של גרמא, ואימתי היא נחשבת מלאכת מחשבת שחייבים עליה בשבת.

עתה, אנו מבקשים לדון, הלכה למעשה, בגרם כיבוי. האם יש בו איסור דרבנן, או שמא יש מקום להתירו לגמרי.

לכאורה, היה מקום להביא ראיה מכך שהתירו, לדעת רבי שמעון בן ננס, להעמיד כלים אצל האש כדי שיכבו כשתגיע אליהם הדליקה. אולם, ניתן לדחות ראיה זו, שכן יתכן שכל ההיתר הוא רק במקום הפסד.

זוהי, למעשה, מחלוקת הראשונים. הרמב"ם פסק שגרם כיבוי מותר, באופן גורף:

"ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר"[1] (רמב"ם שבת י"ב, ד')

לעומתו, התוספות בביצה כתבו:

"וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב" (ביצה כב. ד"ה והמסתפק)

מכאן, שהתוספות סבורים שאין להתיר לגמרי בשבת, אלא רק שאינו חייב. גם מהמאירי עולה שאין להתיר אלא במקום דליקה או הפסד:

"ואף על פי שהדבר מצוי להם להתבקע כל גורם לכבוי במקום דליקה מותר ומעתה מותר אף בכל כלים שדרכם להשתבר וכן כתבו קצת מפרשים שאם לא היו לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים אף על פי שאיפשר שהאור שולט בהם לכונה לעכב האש מעט שלא יעבור במהירות ושמא בין כך ובין כך יבאו גוים ויצילו מאליהם ואף על פי שגורם להבעיר אף גורם להבערה במקום פסידא התירו" (מאירי שם)

 

ב. גרם כיבוי – דווקא במקום הפסד?

במרדכי, הביא מחלוקת האם גרם כיבוי מותר ביום טוב לכתחילה, או שמא רק בדיעבד, וממילא אין להתיר אלא אם הוא מקום הפסד:

"וה"ר קלונימוס ברבי עובדיה משום הרב רבי יום טוב התיר ביום טוב[2] לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאינו אלא גרם כיבוי, אבל רבינו יואל פירש דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא והכי קאמר בביצה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה, וכן רב יהודה לא שרי הכא אלא במקום היזק"       (מרדכי שבת צ"ט)

בשלחן ערוך פסק:

"תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר" (שו"ע של"ד, כ"ב)

בהגהה שם, הוסיף הרמ"א שההיתר הוא רק במקום פסידא.  לכאורה, נראה שהשו"ע והרמ"א חלוקים בשאלה האם גרם כיבוי בשבת מותר לגמרי, או שלא התירוהו אלא במקום פסידא.

 

הטור כתב שמותר להתכסות בטלית שאחז בה האור, אם אינו מתכוון לכבות. הבית יוסף התקשה בדברי הטור. מדברי הבית יוסף, נראה שאף הוא מודה שאין להתיר גרם כיבוי בשבת אלא במקום פסידא. כיווון שדברי הבית יוסף מצריכים התבוננות, נעתיק דבריו ונדון בהם:

"ונראה מדברי רבינו דדוקא בשאינו מתכוין לכבות על ידי כך אלא שאם הוא צריך להתכסות בטלית ולקרות בספר מתכסה וקורא ואינו נמנע ואף על פי שעל ידי כן תכבה לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר, אבל אם הוא מתכוין לכבות על ידי כך ודאי אסור.

ואף על פי שנותן משקין על הטלית מתכוין לכבות הוא ושרי התם שאני דלא הוי אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו, אבל הכא כשמתכסה בטלית ופותח הספר תורה שמנענע האש עצמה ועל ידי כך היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור כן נראה לי לדברי רבינו:

אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן אלא אפילו אם אינו צריך לטלית ולספר אלא שמתכוין לכבות האש על ידי שמתנענע מצד כיסויו בטלית ואחיזתו בספר שרי דלא הוי אלא גרם כיבוי, שהרי כתבו דינים אלו סתם ומשמע מפשט הלשון שהוא מתכסה בטלית וקורא בספר כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ואפילו הכי שרי, וכן משמע בירושלמי פרק כל כתבי (הלכה ו') ובתוספתא פרק י"ד (הלכה ה').

ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אינו בודאי שיכבה על ידי כך ועוד דהוי כיבוי כלאחר יד הילכך לא גזרו ביה רבנן במקום פסידא"  (בית יוסף)

בפירוש שיטת הטור הארכנו לדון בעבר, ועתה נדון בשיטת הבית יוסף. לדבריו, יש להתיר להתכסות בטלית אף אם מתכוון לכבות האש על ידי שמתנענע בטלית.

מהם טעמי ההיתר? הבית יוסף פתח בכך שזהו גרם כיבוי, וסיים דבריו בשני טעמים נוספים. ראשית, אין זה פסיק רישיה, משום שלא ברור שיצליח לכבות על ידי הנענועים. בנוסף, מדובר בכיבוי שלא כדרכו.

על שיטתו יש להעלות שתי תמיהות. ראשית, מהו היחס בין הטעם הראשון לשני הטעמים? בנוסף, יש לעיין במה שכתב שאינו פסיק רישא, הלא לדבריו הוא מכוון לכבות! במקרה זה, לכאורה, אין מקום לדון בשאלה האם זה פסיק רישא או לא. פסיק רישא הוא רק למקרים שאינו מכוון[3], וכאן הרי הוא מכוון.

בתחילה עלה בדעתי, שהבית יוסף הביא את הטעמים הנוספים על מנת למצוא טעם גם לדעת הסוברים שהיתר גרם כיבוי הוא רק כשאינו מכוון לכבות. אולם, אין זה עונה על התמיהה שאין זה פסיק רישא, שהרי אנו עוסקים במתכוון לכבות.

לפיכך נראה יותר, שהבית יוסף סבור שטעם ההיתר הוא אכן גרם כיבוי, כפי שכתב בראשית דבריו. הטעמים הנוספים שכתב, נועדו רק להתמודד עם קושי שיש בהיתר זה: כיצד ניתן לראות את נענועי הטלית כשפושטו ולובשו כגרם כיבוי, הרי עושה מעשה בידיים על מנת לכבות?

על כן כתב הבית יוסף, שכיוון שבפעולת ניעור הטלית אין כיבוי ודאי, וגם מדובר בכיבוי כלאחר יד, ניתן לומר שאין זה אלא גרם כיבוי. הפעולה הישירה שהאדם עושה היא פעולת לבישה ופשיטה, והכיבוי הוא התוצאה. למרות שמכוון לתוצאה זו, שהרי אסור לו לעשות פעולת כיבוי ישירה אלא עקיפה, מותר לו משום שמדובר בגרם כיבוי בלבד.

בכל אופן, מדברי הבית יוסף נראה שאין להתיר גרם כיבוי אלא במקום הפסד. זאת, למרות שבסימן תקי"ד הביא את דברי המרדכי אודות המחלוקת לעניין גרם כיבוי ביום טוב. אם כן, למרות שיש דעות להתיר גרם כיבוי ביום טוב, לעניין שבת הדבר פשוט שיש לאסור גרם כיבוי אלא אם הוא מקום הפסד.

בהתאם לכך, אחרונים רבים הכריעו שדעת הבית יוסף לאסור גרם כיבוי, אם לא במקום הפסד, ביניהם הרב עובדיה יוסף ז"ל (יביע אומר א', כ"א, וראה גם חלק ג' סימן י"ז).

 

ג. סוגיות הגמרא – היתר גרמא בשבת

אולם, כל הגישה האוסרת גרמא בשבת שלא במקום הפסד, צריכה עיון מפשטי הסוגיות.

הגמרא בדף קכ: משווה את הדיון בעניין גרם כיבוי לגרם במחיקת שם ה'. מן הסוגיה נראה במפורש, שלדעה שגרמא מותר, מדובר בהיתר גמור שאין בו צד איסור מדרבנן.

בנוסף, יש להביא ראיה מהתירוץ שהביאה הגמרא שם לדעת רבי יוסי, הסובר בנוגע למחיקת שם ה' שגרמא מותר. לשיטתו, שואלת הגמרא, מדוע אסר להעמיד חביות בפני הדליקה? הסבר הגמרא הוא, שאף רבי יוסי מודה שגרמא מותר מן התורה, אלא שבמקום דליקה אסרו משום שאדם בהול על ממונו, ואם נתיר לו יבוא לעבור על איסורים.

אם כן, יוצא שעקרונית גרם כיבוי מותר, ורק בדליקה החמירו.

מכאן נראה ברור, שהמתירים מקילים גם כשאין מדובר בדליקה שתגרום להפסד. אילו גם המתירים היו מודים שסתם כך יש לאסור, לא היה צריך רבי יוסי להזקק לטעם נפרד לאסור דליקה. די היה לגמרא לומר שרבי יוסי סובר שגרם כיבוי אסור מדרבנן, ורק שאינו מתיר אפילו בדליקה.

כמובן, ניתן לדחוק ולומר שזוהי כוונת הסוגיה, שחכמים התירו גרמא בדליקה משום הפסד, ואילו רבי יוסי לא רצה להתיר, מחשש שיבוא לכבות ישירות מתוך בהלתו. אולם, לעניות דעתי, לא כך משמע מפשט הסוגיה. פשטות הסוגיה היא שגרמא מותר, בין במלאכות שבת ובין במחיקת ה'. אלא, שאף המתירים לא התירו אלא כשיש עניין חיובי בעשייה זו, אך לגרום מלאכה או איסור בלי שום סיבה וצורך נראים לעין אין להתיר, מחשש שיבואו לזלזל באיסורים ואף ייצרו מסגרות של גרמא כדי להתיר בלא שום סיבה.

יש לשים לב, שאף הדוגמאות המופיעות בש"ס להיתר הן רק בדליקה או במקום צורך טבילה וכיוצא בזה, ולא כשרוצה לגרום מלאכה בעלמא. ממילא נראה להציע, שזוהי כוונת הראשונים שכתבו שאין להתיר גרם בשבת אלא במקום הפסד. לשיטתם, האיסור הוא שלא יבואו לזלזל בהלכות שבת. זוהי מידה ראויה שיש לנהוג על פיה, אך אין זה איסור.

ניתן להביא ראיה נוספת לכך, מהסוגיה בדף מז: . במשנה נאמר, שאסור לתת מים לתוך כלי שהניצוצות נופלים לתוכו. לפי הגמרא, זוהי דעת רבי יוסי, הסובר שגרם כיבוי אסור[4]. לכאורה, אם נאמר שגרם כיבוי אסור אפילו לדעות המתירות גרמא מדאורייתא, היה לנו להעמיד את המשנה כדעתם ולומר שהאיסור הוא מדרבנן!

בנידוננו אין אנו עוסקים בדליקה שיש בה הפסד אלא בסתם ניצוצות. ממילא, נאלץ לומר שכולם מודים בכך שגרם כיבוי מותר, ואין בו אפילו איסור דרבנן. כמובן, בלבד שיעשה כן לסיבה כלשהי, כפי שבסוגיה שם מעוניין שהניצוצות יכבו מיד בהגיעם לכלי, כדי למנוע חשש כלשהו של בעירה.

על כן, נראה שעקרונית גרם כיבוי מותר בכל מקום שיש בו צורך של האדם בשבת. דהיינו, שאם לא יעשה כן תוטרד מנוחתו ושלוותו, מפני הנזק או ההפסד שעלול להתרחש.

לעומת זאת, מדברי האחרונים נראה שהבינו שגרם כיבוי אסור עקרונית בשבת ואין להתירו אלא במקום הפסד, וצריך עיון בדעתם.

בכל אופן, למעשה המנהג הוא לאסור, ואין להתיר גרם כיבוי בשבת אלא במקום הפסד.

 

ד. גרם כיבוי ביום טוב

לעניין גרם כיבוי ביום טוב, נאמר בגמרא בשבת:

"אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת (רש"י: ואף על פי שרוח מנשבת ומבעיר האור).  לייט עלה אביי: במאי עסקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמיה דמאן דאסר  (רש"י: אין דרך להבעיר ברוח מצויה, ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא), אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא דמאן דשרי לעולם ברוח מצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן"   (שבת קכ:)

הראשונים והשלחן ערוך (רע"ז, ב') פסקו כדעת אביי, שיש לגזור רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה. לפיכך, אסור לפתוח דלת כנגד המדורה.

בהלכות יום טוב, פסק הרמ"א:

"ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב" (הגהות הרמ"א או"ח תקי"ד, ג')

נראה, שדינו הוא במקום שאין בו רוח כלל כרגע, ובו מותר להעמיד נר כדי שיכבה. מכיוון שאין רוח כלל בשעה זו, אף אם הנר יכבה כשתבוא הרוח אינו אלא גרמא ומותר. אולם, אם הרוח כבר נושבת, אפילו אם מדובר ברוח מצויה שאין זה פסיק רישיה שיכבה, אסרו משום רוח שאינה מצויה שנחשבת כפסיק רישיה. האיסור בשעה שהרוח נושבת ברוח שאינה מצויה הוא, כך נראה, ככיבוי בידיים, משום שמעשה ההנחה במקום שיש בו רוח המכבה, הוי כיבוי גמור.

מדברי הרמ"א שהתיר להניח נר במקום שהרוח עתידה לנשוב, משמע שהוא מתיר גרם כיבוי ביום טוב. כך דייק המשנה ברורה בדעתו:

"במקום שהרוח שולט. רצה לומר שיכול לשלוט כשיבא וטעם ההיתר משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא" (משנה ברורה תקי"ד, כ"ה)

אולם, המגן אברהם הקשה על הרמ"א שיש לאסור גרם כיבוי:

"וליכא למשרי משום גרם כבוי דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר אבל לגרום לכבות הדלוק כבר אסור כמו שכתוב סעיף ב' ועיין סוף סימן רס"ה"   (מגן אברהם שם, י')

כוונתו למה שכתב בס"ק ה' שם[5], שאין היתר גרם כיבוי אלא במקום הפסד.

בשער הציון כתב, שכיוון שאין מקור ברור לדברי רבינו יואל המובאים במרדכי, לפיהם אין להתיר גרם כיבוי אלא במקום הפסד, יש לסמוך ולהקל ביום טוב אפילו כשאין הפסד.

לעניות דעתי, זוהי שיטת התוספות בביצה (כב.), המחלקים בין גרם כיבוי בשבת לגרם כיבוי ביום טוב. כמו כן, המרדכי שהביא את דברי רבנו יואל לאסור גרם כיבוי ביום טוב, הביא גם את דעת רבי קלונימוס המתיר גרם כיבוי ביום טוב. ייתכן, אם כן, שהרמ"א הכריע כדעה זו.

 

ה. גרמא בשאר מלאכות

עד עתה דנו בהלכה של גרם כיבוי. כעת, נעסוק בגרמא בשבת בשאר מלאכות.

לכאורה, מלשון הגמרא בשבת (קכ:), שלמדה מהפסוק "כל מלאכה לא תעשה" שמעשה אסור וגרמא מותר, נראה שאין לצמצם את ההיתר רק למלאכת כיבוי. אמנם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה והשאר לא, אך היתר גרמא בשבת הוא דין כללי בכל מלאכות שבת.

כך כתב במפורש בביאור הלכה:

"לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ"ל"[6]  (ביאור הלכה של"ד)

בשלטי הגיבורים (שבת מה. באילפס), הסתפק בשאלה האם היתר גרמא נאמר רק במלאכת כיבוי או בכל מלאכות שבת. גם בשואל ומשיב הסתפק בתחילה בדבר, כיוון שבגמרא בבבא קמא (ס.) נאמר שבשבת גרמא אסור משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה. אולם, בהמשך חזר בו לאור הסוגיה שלמדה מהפסוק לא תעשה כל מלאכה, שגרמא מותר בשבת[7].

אולם, האבני נזר (סימן ר"ל)[8] נטה לומר שדין זה הוא רק במלאכת כיבוי, בגלל שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא בשאר מלאכות. מדבריו נראה שנשאר בדין זה למסקנה.

כאמור, מדברי רוב הפוסקים נראה ברור כפשט הסוגיה (שבת קכ:), שההיתר של גרמא הוא היתר כללי בכל מלאכות שבת.