גם מי שבעד ההתנתקות צריך לקרוע קריעה

הרואה ערי יהודה בחורבנם

הגמ' במועד קטן כו. אומרת שיש לקרוע על ראית ערי יהודה ויש לומר "ערי קדשך היו מדבר" ואחר כך לקרוע.

וכך פסק השו"ע (תקס"א, א) והוסיף הב"ח שיש לקרוע ולומר "ברוך דיין האמת". ובמ"ב כתב שיאמר בלא שם ומלכות.

האם רק בערי יהודה?

הטור כותב "ערי ישראל". אולם, הב"י והב"ח ואחרים מסבירים שהכוונה דווקא לערי יהודה. ואמנם הגמ' מביאה פסוקים שאינם קשורים לערי יהודה "ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים", ואם כך, משמע מכאן שגם על שילה צריך לקרוע?

מיישב הב"ח שכשיצאו משילה עדיין לא קרעו ורק אחר כך כשבאו את המצפה וראו את חורבן ערי יהודה – קרעו. וכיוון שהגמ' אומרת שקורעים על "ערי יהודה", וכך נפסק להלכה, הרי שלמעשה, אין לקרוע אלא על ערי יהודה. ומדוע דווקא ערי יהודה?

א. כיוון שערי יהודה חשובים יותר (ב"ח).  ב.  כיוון שהם קרובים יותר לירושלים (לבוש).

לאור זאת, אין כאן מקום לקרוע מדין ערי יהודה. (אך כשפינו את בית לחם, היה מקום לקרוע).

אמנם, יש לדון בגדר של ערי יהודה, ואולי גם גוש קטיף כלולה בהן (נחלת שמעון שהיתה חלק מיהודה). אולם, גם לגבי מקומות ברורים יותר כתב בספר ארץ ישראל (הרב טיקוצ'ינסקי, כ"ב, א) שכיום לא נהגו לברך עליהם, כי הגבולות של ערי יהודה אינם ברורים.

הרב אריאל (עלה מן המדבר, תשמ"ה, עמ' 72) כתב שרק כאשר קיימת מלכות בית דוד, אין קורעים על מלכות ישראל, אולם, כאשר אין מלכות אחרת, הרי שקורעים גם על שטח הנמצא בריבונות ישראל, והועבר לגוים. סברה זו מאוד הגיונית, אך אינה כתובה בפוסקים, והם הביאו כאמור נימוקים אחרים לסיבה שבגללה קורעים רק על ערי יהודה. פרט לכך, גם ביחס להר הבית כתב הב"מ לברך בלא שם ומלכות, ואם כך, גם בנדון דנן, סיבה זו יכולה לאפשר קריעה אך אמירת "דיין האמת" רק ללא שם ומלכות (ישנה גם קריעה מדין שמועות רעות – מ"ק כו. ושו"ע יו"ד ש"מ, לו, ויש להאריך בקריעה מדין זה, אך אין צורך בכך, כי אין כאן בעיה של ברכה, ויש מספיק טעם לקרוע גם מדין ערי יהודה, וכדלעיל).

שמועות רעות

אולם, ישנו טעם אחר לברכת דיין האמת. הדין של "ערי ישראל בחורבנן" מדבר אפילו לאחר מאות שנים. כאן, אנו נמצאים במציאות קשה יותר: אנו נמצאים בתוך החורבן. כאן, לא צריך להגיע לדין של "ערי ישראל בחורבנן". כאן, ישנה סיבה ברורה יותר לברכת דיין האמת. המשנה בברכות נד. אומרת שעל שמועות רעות מברך "ברוך... דיין האמת", לפי שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וכך נפסק בשו"ע (רכ"ב, א). וברכה זו מברכים בשם ומלכות (ביחס לרבו שנפטר – האחרונים כותבים שמקובל לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ הגרשז"א. אולם, במקרים מיוחדים, מי שמברך על רבו יש לו על מה לסמוך ואכמ"ל).

בירושלמי (ברכות, פ"ו, ה"ג) מובאות כמה דוגמאות: החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת, וכן כשראה גובאי (ארבה) וכן כשראה נובלות שנשרו (פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו), מברך דיין האמת.

בביאור הלכה (רכ"ב) מנסח את הכלל: כל הפסד גדול שדרך בני אדם להצטער עליו, מברך דיין האמת.

לפי זה ברור שצריך לברך "דיין האמת" בזמן החורבן, מדין שמועה רעה. וכמו כן, ראוי גם לקרוע, כפי שבואר לעיל. יש לציין, שברכת "דיין האמת" איננה רק על נזק כספי - הגמ' בברכות נח: אומרת שאם אדם רואה חיגר או סומא וכד' והוא מצטער בראייתו, הרי שבפעם הראשונה שרואה אותו מברך "דיין האמת". וכך נפסק בשו"ע (רכ"ה, ט).

לאור זאת, ניתן לומר די בבירור, שאותם הסבורים שההתנתקות היא אסון, צריכים לברך עליה דיין האמת, ולקרוע. מה דינם של הסבורים שההתנתקות היא דבר שמועיל לעם ישראל?

לכאורה, אם קורעים מצד "ערי יהודה בחורבנן" גם הם צריכים לקרוע כי סוף סוף הערים חריבות, אולם, אם קורעים מצד "שמועה רעה" לכאורה אינם צריכים לקרוע, שהרי לדידם אין זו שמועה רעה. כפי שראינו, אנו לא מברכים בשם ומלכות "דיין האמת" מצד הדין של "ערי יהודה בחורבנן" אלא מדין "שמועה רעה", ואם כן לכאורה כך ינהגו רק הסבורים שההתנתקות היא דבר חיובי. אולם, מסתבר שכולם צריכים לברך "דיין האמת".

מבואר במשנה (ברכות נד.) שמברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה. ומבארת הגמרא שכוונת הדברים היא, שעל דבר שעכשיו הוא רע לו מברך דיין האמת, אף על פי שתבוא לו אחר כך טובה ממנו. למשל: בא לו שטף מים בשדהו, שכשיעבור השטף טובה היא לו שהשקה שדהו, מכל מקום עכשיו הוא מפסיד התבואה של שנה זו. וכך נפסק בשו"ע (ס"ס רכ"ב). והסביר הרמב"ם בפירוש המשניות (הובא במשנה ברורה שם), שאדם איננו יכול להיות בטוח שהטוב אכן יגיע, וכיוון שכעת רע, צריך לברך על הרעה.

ולפי זה, בנדון שלנו, כיוון שמדובר על עקירת יהודים מבתיהם (ביתם הפיזי והרוחני והקהילתי), הריסת בתי יהודים, הריסת בתי כנסת, פינוי קברים, ונתינת השטח לערבים, מדובר בדבר רע ונורא. גם אם אדם סבור שדבר זה יצמיח טוב, הרי שהוא צריך לברך על הרעה שמתרחשת עכשיו.

גם לאותם אנשים שבעד ההתנתקות, דבר זה דומה לאדם שהודיעו לו שצריכים לכרות את שתי רגליו, כדי להציל את גופו. ברור שהוא צריך לברך "דיין האמת" על כריתת הרגליים, למרות שהדבר יביא להצלתו. וכך גם כאן: גם האנשים שבעד ההתנתקות, צריכים לקרוע ולברך, ובודאי שאלו הסבורים שכל ההתנתקות היא אסון.

אמנם, צריך לעיין למעשה, באיזה שלב בדיוק יש לקרוע ולברך: בפינוי היהודים? בהריסת הבתים? בהעברת המקום לידי הערבים?

אם היינו דנים מצד "הרואה ערי ישראל בחורבנם", היה צריך לדון על השלב המכריע. אולם, כיוון שעיקר סיבת "דיין האמת" היא מצד "שמועות רעות" הרי שכל אחד מן הדברים כשלעצמו מהווה שמועה רעה. לאור זאת, היה מקום לברכת "דיין האמת" בכל אחד מן השלבים, אולם, מסתבר למעשה, שיש לקרוע ולברך דיין האמת, בשלב שבו אדם מרגיש בצער המיוחד יותר בתהליך הפינוי.

ויש להעיר עוד. לכאורה, מדין שמועות רעות, היה מקום לברך "דיין האמת" בכל פיגוע. ואולי באמת היה מקום לעשות כך. ברם, מסתבר שאנו לא עושים כך, בגלל סברה שמופיעה בדברי הט"ז. השו"ע (יו"ד, של"ו, לז) כותב שאם שומע מישהו מברך (בסגי נהור) את השם, צריך לקרוע קריעה. אולם, דווקא אם שומע זאת מישראל. מבאר הט"ז (ס"ק כב) שאם היינו קורעים גם על ברכת השם של גויים "יתמלאו כל הבגדים קרעים". כלומר, אי אפשר לקרוע כל הזמן. כך גם בנדון שלנו. לצערנו, כמות הפיגועים אינה מאפשרת לנו לברך כל הזמן "דיין האמת", למרות שאכן היה מקום לעשות כך.

כיצד מתבצעת הקריעה? על כל המתים קורע טפח, אך על אביו ואמו קורע עד שמגלה את ליבו, ולכן מנהגנו לקרוע על אביו ואמו בצד שמאל. בשו"ע (תקס"א) כתב שעל ערי יהודה והמקדש בחורבנם, קורע עד שמגלה את לבו. לאור זאת כתבו המג"א והמ"ב (ס"ק יג) שקורע בצד שמאל. אמנם, אין זה מעכב באיזה צד קורעים, אך נראה שעדיף לקרוע בצד שמאל. קורע מעומד. מתחילה מברך "דיין האמת" ואחר כך יתחיל את הקריעה במספריים או בסכין וימשיכנה ביד (לחומרה, כדין קריעה על אביו ואמו ועל ערי יהודה בחורבנם).

הרהורי קריעה

מהי מטרת הקריעה? בדבר זה נחלקו אחרונים (עיין בגשר החיים, חלק א', ד', א). לדעת שו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן קי"ו) הקריעה נועדה כדי לשכך את האבילות. מטרת הקריעה היא הרגעת האדם. מאידך, בשו"ת בית יהודה (יו"ד, סימן כ"ו) חולק על כך, וסובר שמטרת הקריעה היא ליצור צער ואבילות. על ידי הקריעה, האדם מפנים צער גדול יותר.

הדרך המקובלת היא הדרך השנייה. ולפי זה, אם יגיע הזמן, נברך "דיין האמת" ונקרע את בגדינו, ובכך נחזק את הצער ואת האבילות מחד, ומאידך, נברך את הקב"ה מתוך ידיעה שהדברים אינם מתרחשים סתם, והכל בהשגחה מאתו יתברך, על פי הדין והצדק.

ואמנם, עיקר הקריעה היא מצד "שמעות רעות", מצד הצער של עם ישראל ושל ארץ ישראל, אבל אין ספק שיסוד הצער הוא "ערי ישראל בחורבנן", ערים חריבות, ויהודים שסולקו מאדמתם. צער שאירע בעשרה באב, ביום שריפת בית מקדשנו הראשון והשני ומבטא את ההיעדר האדיר של בית המקדש, ואת התחושה הקשה, ש"כל מי שלא נבנה בית המקדש בדורו, כאילו נחרב בדורו".

בשבועות האחרונים הייתי עסוק (ביחד עם קהילת אלון שבות) כמעט בכל שעות היממה בריכוז קליטתם של אנשי נווה דקלים במלון הייאט בירושלים, ובמקומות אחרים. למרות שמכיר אני אנשים אלו, ראיתי לפני דבר מדהים: הבגד נקרע, הבית נקרע, הלב נשבר, אך הרוח עודנה איתנה. ולא זו בלבד, אלא שמתוך הקרע בוקעת ועולה עוצמה רוחנית אדירה, כוחות נפש מיוחדים. גם בזמנים קשים, ממשיך להדהד המסר המיוחד של אהבת העם והארץ. אנשים מדהימים, אנשים נפלאים, אנשים שקשה למצוא דוגמתם בעולם. בערב הראשון בהיותנו יחד, קרעתי קריעה וברכתי בשם ומלכות "ברוך אתה ה' דיין האמת". בכינו והתחבקנו. עוד משפחה ועוד משפחה מגיעה, עוד שבר ועוד צער, עוד חיבוק ועוד בכי.

השבר גדול. השבר של הארץ, השבר של העם, השבר של נאמנות המדינה והצבא, ואולי אפילו הרהורי אמונה. אבל, העוצמות אדירות. עוצמות רוחניות (של אנשי גוש קטיף המדהימים; של התפילה בכותל; של העוצמה הרוחנית בכפר מיימון וכו'), עוצמות של אהבה, עוצמות של משפחתיות אדירה מכל רחבי הציבור הציוני דתי, וגם מאנשים אחרים הבאים ומחזקים ומחבקים. משימתנו, לזהות את השברים, לזהות את הסדקים, אך לזהות גם את העוצמות האדירות, ועל ידן להצליח בע"ה ליצור מן השברים, מבנה עליון יותר, נשגב יותר וגבוה יותר. "ויהי נועם ה' א-לקינו עלינו".