גיטין | דף י | דינא דמלכותא דינא

במשנה בסוגייתנו נאמר:

"כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים – כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים".

על אף ששטרות אלו אינם שטרות כשרים מבחינה הלכתית, המשנה קובעת שיש להכשיר אותם בדיני ממונות. הגמרא מבחינה בין שני סוגים של שטרות:

"קא פסיק ותני – לא שנא מכר לא שנא מתנה. בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא? והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואיבעית אימא, תני: חוץ מכגיטי נשים".

הגמרא טוענת שכאשר מדובר בשטרות ראיה, שכל עניינם הוא להעיד על מה שהיה, יש מקום להכשיר אותם על סמך אומדנא ששופטי הערכאות לא היו מוציאים שטר מזויף מתחת ידם, אך כאשר מדובר ב"שטר קניין", היינו שטר היוצר חלות, אין משמעות הלכתית לשטר פסול ועל כן אי אפשר להשתמש בו. אם כן, כיצד מכשירה המשנה גם שטרי מתנה? הגמרא מיישבת את הקושי בשתי דרכים: שמואל עונה ש"דינא דמלכותא דינא", ועל כן יש להכשיר את השטרות שהכשירה המלכות, גם אם מבחינה הלכתית הם אמורים להיות פסולים. התשובה השנייה של הגמרא היא שיש להוציא מן ההכשר של המשנה את כל שטרי הקניין, בדומה לגיטי נשים.

מהו היחס בין שתי התשובות?

הרמב"ן (ד"ה ואיבעית) כותב שאין כאן מחלוקת: לכל הדעות "דינא דמלכותא דינא" ויש לאל ידו של המלך לקבוע ששטרותיו תקפים, אלא שהתירוץ השני העמיד את המשנה במקרה שבו המלך לא תיקן תקנה כזו.

אך מדברי הרמב"ם (מלוה ולוה כז, א) עולה אחרת:

"כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב... והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן, אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים".

הרמב"ם מבין שהתשובה השנייה של הגמרא חולקת על שמואל, והוא פוסק כמותה ופוסל שטרי מתנה ושאר שטרי קניין של ערכאות. למעשה נחלקו בדבר הפוסקים האחרונים: השולחן ערוך (חושן משפט סח, א) פסק כדברי הרמב"ם, ואילו הרמ"א פסק כרמב"ן.

מה סובר הרמב"ם? מדוע אין הוא מקבל את דברי שמואל, שנפסקו להלכה בכמה מקומות, ש"דינא דמלכותא דינא"? האחרונים הציעו דרכים שונות לבאר את דברי הרמב"ם (עי' באבן האזל על אתר), אך דרך המלך שהלכו בה הראשונים ופוסקי ההלכה היא דרכו של המגיד משנה על אתר:

"דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא, הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחֻקָּיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין".

נראה שהמגיד משנה מבין ש"דינא דמלכותא" אין משמעו 'הדין שיצר המלך' אלא 'הדינים הנוגעים למלך', בדומה ל"משפט המלך" בדיני התורה, ולכן דווקא גביית מיסים נמצא בתחום סמכותו, ואין הוא יכול להשפיע על דיני התורה ולשנותם. הבעיה בהסבר זה היא שאין הוא הולם יפה את דברי הרמב"ם עצמו בהלכות זכיה ומתנה (א, טו):

"אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין".

הרשב"א בסוגייתנו כתב שהדין הספציפי של קניין קרקע בשטר אכן משרת את המלך, משום שהוא מסייע למיסוי המכירה, אך למעשה נראה מלשון הרמב"ם שמדובר בעיקרון רחב יותר.

היה מקום ללכת בדרכו של המגיד משנה ולהרחיב את רעיון ה'תועלת' של המלך: התועלת אינה נמדדת רק במיסים שגובה המלך אלא גם בהתנהלות תקינה של העניינים הממוניים של אזרחיו, ותקנה כגון חיוב רישום במכירת קרקעות מונעת מחלוקות ומריבות בממלכה ולכן בסמכותו לתקנה. עם זאת, הרחבה כזאת מקרבת את דברי הרמב"ם לדברי הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן כב) שנפסקו ברמ"א (חושן משפט שסט, א):

"דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".

גם לדעת הרמ"א יש גבולות לסמכותו של המלך, והוא רשאי לתקן רק תקנות המסייעות לתיקון מלכותו. כמובן, הבעיה בהגדרה זו היא שקשה להגדיר איזו תקנה אינה מועילה כלל לתיקון המלכות, כפי שהעיר הש"ך (חושן משפט עג, לט) על דברי הרמ"א.

למעשה עומד המתח בין דברי המגיד משנה לדברי הרמ"א בבסיסם של דיונים נרחבים בקרב פוסקי דורנו סביב מעמדו של החוק הישראלי בדיני ממונות. זו אחת הסוגיות הפתוחות המשמעותיות ביותר ביחסי דת ומדינה כיום, ואידך זיל גמור.