שמואל ב | פרק כ"ד | גורן ארוונה ובחירת ירושלים

בשיעור הקודם עמדנו על טיבה של האריכות היתרה בסיפור קניית גורן ארוונה. ברם, בדברי הימים נוספת לסיפור זה משמעות חשובה ביותר, שהעדרה בספר שמואל מפתיע. כזכור, בספר שמואל הסיפור מסתיים בעצירת המגפה מעל ישראל. והנה, בדברי הימים בא אפילוג, המלמד במה עיקר חשיבותו של מקום גורן ארוונה: "בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ‑לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'. וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ‑לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דה"א כ"א, כח – כ"ט, א). מקום הגורן הוא אפוא המקום שבו עתיד בית ה' לעמוד. הדברים מפורשים יותר בפסוק אחר בספר דברי הימים: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דה"ב ג', א);[1] ובכן, גורן ארוונה הוא הר המוריה, ושם עתיד לעמוד בית המקדש.

מדוע השמיט ספר שמואל דבר זה? השאלה חריפה במיוחד אם מניחים שלא בכדי הובא סיפור זה בסוף הספר, סמוך לתחילתו של ספר מלכים, שבו נבנה המקדש. אם אכן זה טעם הסמיכות, מדוע לא פירשו ספרי שמואל ומלכים את דבר הזיקה הזאת בין גורן ארוונה ובין מקום המקדש?

נראה שהדבר קשור לעיקרון בעניין בחירת ירושלים בספר שמואל שכבר עמדנו עליו בעבר. לפי ספר שמואל, דוד בחר בירושלים כעיר הבירה וכמקום מושבו כדי לאחד את עם ישראל סביב עיר שאינה מזוהה עם שני הכוחות העיקריים בעם, יהודה ובנימין (הרחבנו על כך בפרק ה', שיעור 11). לשם העלה דוד את ארון ה' (פרק ו'), אך רק במרד אבשלום, כשלקחו צדוק ואביתר את הארון מירושלים וביקשו לצרף אותו למחנהו הנמלט של דוד, קבע דוד לראשונה קביעה נחרצת כי ירושלים היא מקום השראת השכינה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ‑לֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ" (שמ"ב ט"ו, כה) (הרחבנו על כך בפרק ט"ו, שיעור 34). העיר שעושה כל ישראל חברים, היא העיר הראויה להיות מקום השכינה ובית המקדש.

ספר דברי הימים מבטא נקודת הסתכלות אחרת על בחירת ירושלים, ולפיה ה' הוא שבחר בעיר זו להשרות בה את שכינתו. משום כך הספר מדגיש שמקום המקדש נבחר מתוך הבנת צו ה' להקים מזבח לה' דווקא שם (אף שמשכן והמזבח היו באותו זמן בגבעון) והופעת המלאך שם.

דומה שבכך יתבאר הבדל נוסף בין שני הספרים. בדברי הימים נאמר "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה" (דה"א כ"א, כו), ואילו בפרקנו אין מסופר כלל על ירידת האש. נראה שתיאור זה הוא חלק בלתי-נפרד ממגמת הסיפור בדברי הימים. ירידת האש מהשמים היא ביטוי לייעוד מקום הגורן למקדש, כפי שנאמר באותו ספר בחנוכת המקדש גופה: "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם[2] וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת" (דה"ב ז', א).[3]

כללו של דבר, שני הספרים מבטאים שתי בחינות בבחירת ירושלים כמקום השראת השכינה. לפי ספר שמואל, ה' בחר בירושלים מכיוון שדוד בחר בה, ולפי ספר דברי הימים, דוד בחר בירושלים מכיוון שה' בחר בה. כמו בפרשות רבות אחרות, גם כאן ניכר עקרון 'הסיבתיות הכפולה': תהליך שתחילתו במעשי בני אדם ותהליך המושגח מלכתחילה בידי הקב"ה, המגיעים בסופו של דבר לאותו מקום.[4]

ב. בין גורן ארוונה לעקדת יצחק

עם זאת, גם ספר שמואל רומז לקשר שבין גורן ארוונה ובין הר המוריה. יש קשרים רבים בין פרקנו (והפרק המקביל לו בדברי הימים) ובין סיפור עקדת יצחק:

1.   בשני הסיפורים אדם בונה מזבח ומקריב עליו עולה:

וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ... וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ   (בראשית כ"ב, ט, יג);

וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים          
                                                    (שמ"ב כ"ד, כה).

2.   בשני הסיפורים ה' הוא שבחר במקום המזבח: ה' שולח את אברהם לארץ המוריה, ואת דוד – לגורן ארוונה.

3.   בשני הסיפורים באה לשון דומה על הקימה בבוקר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כ"ב, ג) – "וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר" (שמ"ב כ"ד, יא).

4.   בשני הסיפורים מעורב מלאך ה' במניעת ההמשך הצפוי לכאורה. בעקדת יצחק המלאך עצמו הוא שעוצר את אברהם: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה..." (בראשית כ"ב, יא–יב). ובפרקנו ה' הוא שעוצר את המלאך, בלשון דומה: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ" (שמ"ב כ"ב, טז).

5.   לשונות דומים נוספים: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא" (בראשית כ"ב, יג) – "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא" (דה"א כ"א, כז); "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (בראשית כ"ב, ד) – "שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמ"ב כ"ד, יג); "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כ"ב, ז) – "רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים" (שמ"ב כ"ד, כב); ועוד.

מה עניינה של הקבלה זו? ראשית, היא קשורה למה שנידון לעיל. אכן, ספר שמואל מדגיש יותר את הבחירה בירושלים משיקוליו האנושיים של דוד, אך אין הוא מתעלם לחלוטין מן הבחירה הא‑לוהית בעיר, והוא רומז לה בעקיפין על ידי ההקבלה לסיפור עקדת יצחק, שהוא הסיפור היחיד בתורה העוסק בבחירת ירושלים.

ג. עקדת דוד

ברם, אפשר שיש להקבלה זו משמעות נוספת. בפרק י"ח (שיעור 39) עמדנו על הקבלה אחרת לסיפור עקדת יצחק, שבה הובלט הניגוד בין אברהם, שנכון לעקוד את בנו על גבי המזבח כדי לשמוע בקול ה', ובין דוד, שלא היה מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה על בנו הסורר אבשלום, וציווה את אנשיו שלא לפגוע בו.

נראה שבפרקנו, המספר על תשובתו השלמה של דוד (כפי שראינו בשיעורים הקודמים), ההקבלה באה לשבחו דווקא. דומה שמשפט השיא בפרק הוא דברי דוד כשנוכח בתוצאות של בחירתו העגומה בְּעונש הדֶבֶר:

(יז) ...וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי:

בהכרזה זו דוד מקבל בלב שלם עונש עליו ועל ביתו, מתוך הכרה שהוא שצריך להיענש. כעת הוא מבין כי לא היה לו לעקוד את "הַצֹּאן" במקום עצמו, אלא עליו 'לעקוד' את משפחתו כדי להציל את ישראל, צאן קודשים. ההקבלה לעקדה מחדדת דבר זה, ומביאה לידי ביטוי את המקום שאליו הגיע דוד בסוף הפרשה: מסירות נפש על עם ישראל, רעיון השאוב מאש העקדה של אברהם אבינו.

ד. סיכום

פרשת המפקד והתגלות ה' בגורן ארוונה מסיימים את ספר שמואל. מתוך עיוננו בפרשה זו נוכל לסכם, כי אין יפה ממנה לחתום את ספר שמואל, כנקודת מעבר בין דוד לשלמה ובין ספר שמואל לספר מלכים ככלל.

פרשה זו מתארת את דמותו של דוד בפן הבולט ביותר שבה: מידת התשובה. תכונה זו, שאפיינה את דוד לאורך כל הספר, מודגשת בפרק זה במיוחד, ומהווה תזכורת לחשיבות של היכולת להכיר בחטא, להודות בו ולתקנו. ברם, יש בפרשה זו גם תקווה וציפייה לעתיד: היא רומזת לשלב הבא – בניין בית המקדש באותו מקום, ויש בה עדות לשליטה ולבעלות שהשיגה מלכות ישראל בארץ. תנאים אלו מכשירים את השעה לנקודת השיא של עם ישראל: בניין המקדש והשראת השכינה במקום קבוע ויציב. לתיאור דבר זה ייוחד ספר נפרד, הלוא הוא ספר מלכים.

***

בזה באות אל קצן ארבע שנים של עיון בספר שמואל.

דומה שספר שמואל הוא הספר הדרמטי ביותר בתנ"ך. אין עוד ספר העוסק בפירוט רב כל כך בדמויות גיבוריו ובאירועים הסוערים שעברו עליהם. בפרט אמורים הדברים בשני גיבוריו המרכזיים, הלוא הם שני המלכים הראשונים בישראל – שאול ודוד. הנבואה מספרת בעצמה בלתי-רגילה על האישויות המיוחדות של שני המלכים, על התמודדותם עם קשיים מבית ומחוץ, ובמיוחד עם תכונותיהם האנושיות, על הדומה והשונה שבין השניים. הספר מציג את מורכבותו של מוסד המלוכה על יתרונותיו וחסרונותיו, על הסיכוי לטוב והפוטנציאל להשחתה.

בספר שמואל אנו למדים גם על מערכות יחסים מורכבות בתוך המשפחה: על יחסי איש ואישה, כגון יחסי דוד ונשותיו – אביגיל, מיכל ובת שבע; על יחסי הורים וילדים, כגון יחסי שאול ויהונתן ויחסי דוד עם בניו; על יחסים בין אחים, כגון אמנון ואבשלום; ועוד. גיבורי משנה נוספים מעטרים את הספר, ואף הם מוצבים במלוא עצמתם האנושית, לטוב ולרע. על גיבורי המשנה הנזכרים לעיל יש להוסיף, בין היתר, את שלושת בן צרויה ואת אבנר בן נר.

הספר מתאר גם את השינויים הניכרים שחלו בעם ישראל בתקופה הנידונה: הן השינוי המדיני – המעבר משלטונם של עמים זרים, ובראשם פלשתים, לממלכה בעלת כוח ועצמה, העומדת בתהליך של ביסוס הדרגתי; הן השינוי הרוחני – מעם השקוע בעבודה זרה לעם שנראה כי מלכיו מוליכים אותו בדרך ה'. שלא כספר שופטים שקדם לו וכספר מלכים שלאחריו, אין כמעט בספר שמואל, לבד מתחילתו, תופעות של עבודה זרה. ואכן, בעיקרו של דבר ספר שמואל הוא הספר האופטימי ביותר מספרי הנביאים: אין הוא מסתיים בזעקה לשינוי, ספר שופטים, ואף לא בחורבן ובהתנפצות ההזדמנות, כספר מלכים. הספר מתאר תהליך של עלייה בכל התחומים, וחותם ברמיזה להמשך טוב עוד יותר, לקראת הדור הבא.

כאן המקום להודות לכל המשתתפים הקבועים בשיעור הווירטואלי, ובמיוחד לאלו שטרחו ושאלו, העירו והאירו. תודה מיוחדת לבעז קלוש, שערך את כל השיעורים במקצועיות וביסודיות. אשמח להמשיך לקבל הערות ותגובות, ובע"ה נזכה להגדיל תורה ולהאדירה.

אמנון בזק