בבא מציעא | דף ב ע"ב | ממון המוטל בספק

לקובץ וורד>>

מקורות לשיעור

1. גמרא ב: "לימא מתניתין דלא כסומכוס... שלי הוא (ג.)", תוספות ד"ה 'היכא'.

2. בבא קמא לה. משנה וגמרא עד "ברי וברי", מו. משנה וגמרא עד "עליו הראיה".

3. בבא מציעא ק. משנה וגמרא עד "לא אמר", תוספות ד"ה 'הא מני'.

4. תוספות בבא מציעא צז: ד"ה 'לימא', תוספות בבא קמא לה: ד"ה 'זאת', ב"מ ו. "תא שמע במה דברים אמורים ששניהם אדוקים בו ... פשיטא", שם "ואיבעית אימא כדקתני ... לאו כלום הוא".

שאלות מנחות

1. איך יכולה הגמרא להציע שעל פי חכמים ההכרעה המקרה של המשנה צריכה להיות המוציא מחבירו עליו הראיה?

2. מה ההגיון העומד מאחורי הגבלת סומכוס למקרים של שמא ושמא?

3. כיצד יפסוק סומכוס במקרה שבו אחד טוען בעלות על חפץ שנמצא בבעלות מלאה של השני? מדוע?

דף ב:

1. יחלוק של המשנה ודינו של סומכוס

משנתנו קובעת שכאשר שני צדדים אוחזים בו זמנית בחפץ אחד וטוענים לבעלות מלאה עליו, יש לחלוק אותו בין שניהם, אלא שעל כל אחד מהצדדים להישבע כסיוע לטענתו. הגמרא (ב:) שואלת האם הכרעה זו תואמת את מאמרו הידוע של סומכוס "ממון המוטל בספק- חולקים". אמנם המשנה וסומכוס מסכימים שיש לבצע חלוקה של הממון, אך בעוד שהמשנה דורשת שבועה, סומכוס לא דורש זאת כלל.

לאחר מכן מעלה הגמרא שאלה נוספת:

ואלא מאי רבנן, הא אמרי המוציא מחבירו עליו הראיה? האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי [פלגי] לה בשבועה...

כלומר, הגמרא נוטה לקשר את סומכוס למשנה, כי הוא לפחות מסכים עם הכרעתה הסופית של המשנה, בעוד שחכמים חולקים על עצם ההכרעה, וטוענים שהמוציא מחבירו עליו הראיה (=המע"ה). לאחר מכן מעמידה הגמרא, שכל מה שאמרו חכמים המע"ה, הוא רק כאשר אחד הצדדים תפוס בחפץ. משנתנו, לעומת זאת, עוסקת במקרה ששניהם תפוסים בו, ובמקרה זה אפילו חכמים יכולים לקבל את עקרון החלוקה.

על פי הבנה זו, נראה שחכמים מסכימים עקרונית עם סומכוס, שבמקרה של ספק הפתרון המועדף הוא חלוקה. המחלוקת בין סומכוס לחכמים היא ביחס לתפיסה. לפי חכמים, אם צד אחד בלבד תפוס, אין זה מוגדר כמקרה של ספק, ועל המוציא להביא ראיה לטענתו. סומכוס חולק וטוען שתפיסה של צד אחד לא פותרת את הספק. נמצא, שבמקרים ששני הצדדים תפוסים, כמו במשנתנו, יסכימו סומכוס וחכמים שיש לפנות לחלוקה.

יש לציין, שאם חכמים מסכימים לסומכוס שממון המוטל בספק חולקים כאשר שניהם תפוסים, כיצד טענה הגמרא שהמשנה תואמת שיטת חכמים. הלוא בשלב זה הגמרא קבעה שאין פסק המשנה הדורשת יחלוקו בשבועה,  מסתדרת עם שיטת סומכות שפוסק יחלוקו בלי שבועה. לכן, אולי יש הבדל מהותי יותר בשורש המחלוקת, שיסביר מדוע חכמים דורשים שבועה עם החלוקה.

אם נחזור לגמרא, נראה שהדיון שהבאנו לעיל מבלבל. כיצד יכולה הגמרא להעלות על הדעת ששייך המע"ה במקרה של המשנה, כשאין אף אחד שתפוס יותר מהשני? אם אף אחד איננו תפוס בלעדי, איך יכול להיות בכלל אחד שמוציא מהשני? הרשב"א מסביר, שבהוה אמינא מבינה הגמרא שיש להתייחס למקרה של שנים אוחזין כאילו כל אחד מוחזק על חצי החפץ. על כן, כל אחד מהצדדים  מחוייב להוכיח את טענתו בשביל לזכות בבעלות גם על החצי השני. בהעדר ראיות לשני הצדדים, כל אחד נשאר עם החצי שהוא מוחזק בו. הגמרא טוענת שמהלך כזה לא ידרוש שבועה, כי המצב נשאר כמות שהיה. מסקנת הגמרא היא, שמאחר ושניהם אוחזים בחפץ אין לאף אחד מהם מוחזקות בו. לכן, כשמתבצעת החלוקה וכל אחד מקבל חלק שלא היה מוחזק בו קודם, נדרשת שבועה. [השווה את דברי הרשב"א כאן לדבריו בהמשך (ג. ד"ה 'הא דאמר') בקשר לשאלה אם להתייחס לשבועה כאן כ"נשבע ונוטל" או כ"נשבע ונפטר".]

הגמרא בהמשך מצטטת דעות שונות באמוראים, אם דעת סומכוס שייכת רק במקרה ששני הצדדים טוענים טענות לא ברורות (שמא ושמא), או שמא גם כאשר לכל אחד מהצדדים ברור שהבעלות היא שלו, וממילא הם סותרים אחד את השני (ברי וברי), סבור סומכוס שחולקים? אם אכן דעתו של סומכוס היתה בנויה על כך שאין משמעות לתפיסה, טיב הטענות לא היה רלוונטי. בין אם שני הצדדים בטוחים בטענותיהם, ובין אם הם מסתפקים בזכותם, בי"ד יחלקו את החפץ,  כי בעיני בי"ד הממון מוטל בספק.

 

2. האם סומכוס חולק על הדין המוצאי מחברו עליו הראיה

יתר על כן, אי אפשר להניח שסומכוס מתעלם מכל משמעות של תפיסה. האם סביר לחשוב שסומכוס ידרוש שיחלקו בכל פעם שמישהו ידרוש בעלות על חפץ שברשותו של השני? ברור שגם לפי סומכוס אין משמעות כלל לטענה כזו (ראה דף ו.).

תוספות (ק. ד"ה 'הא') מצטטים את דעת רבינו שמואל, שסובר שסומכוס מסכים עקרונית שיש משמעות לתפיסה. על פי הגרסה של תוספות בסוגיא שם, הם מסיקים שמחלוקת סומכוס וחכמים שייכת רק כאשר אין מוחזק כלל בחפץ. במקרה כזה סבורים חכמים שהחפץ נשאר בידי הבעלים המקוריים (מרא קמא), ואילו סומכוס סבור שעדיין צריך לבצע חלוקה. במילים אחרות, מחלוקת סומכוס וחכמים היא סביב משמעותה של חזקת מרא קמא. סומכוס מחלק בין אחיזה בהווה (מוחזק) לבין בעלות ברורה בעבר (חזקת מרא קמא).

אולי אפשר להסביר, שלמרות שבדרך כלל חזקות סטנדרטיות מצביעות על מגמה שעוזרת בפתרון מצבים של ספקות, מוחזקות בהווה היא משמעותית יותר. מוחזקות קובעת הנחה של בעלות, כך שבתחילת המשפט המוחזק הוא הנתבע, ובעל דינו הוא התובע, שחייב להביא ראיות כדי לזכות בדין. על כן, בין לסומכוס ובין לחכמים, לא תועיל טענה חסרת ראיות לערער על ההנחה שהמוחזק הוא הבעלים. ממילא, אין החפץ מוגדר כממון המוטל בספק, כי אין ערעור רציני על הבעלות על החפץ. במקום זה ננקט הפתרון של המע"ה גם לסומכוס. כאשר אף אחד לא מוחזק, ואין בעלים ברורים, מסכימים סומכוס וחכמים שיש לחלק את החפץ, מאחר וזהו מקרה של ממון המוטל בספק.

מחלוקת סומכוס וחכמים סובבת סביב משמעותה של חזקת מרא קמא במטלטלים (לא נדון כאן על חזקת מרא קמא בקרקעות). סומכוס סבור שחזקת מרא קמא היא כמו שאר חזקות - מבררת כיוונים אך אינה יוצרת הנחה משפטית של בעלות. על כן, למרות חזקה זו, בעלות החפץ לוטה עדיין בערפל - ולכן חולקים. לעומת זאת, חכמים סבורים שכאשר אין מוחזק כלל, חזקת מרא קמא קובעת הנחה של בעלות, שאיננה מושפעת מטענה סתמית. לכן, הם פוסקים שהמוציא מחבירו עליו הראיה, גם נגד חזקת מרא קמא.

נראה, שסומכוס וחכמים חלוקים ביחס לאמת המידה הנדרשת כדי להניח שיש בעלות על חפץ כלשהו. סומכוס דורש יותר, בכך שהוא דורש תפיסה שמעידה על בעלות, כדי ליצור מעמד של בעלים. לשיטתו, אין לחזקת מרא קמא יותר משמעות מאשר חזקה דמעיקרא. חכמים, מאידך, טוענים שעל פי חזקת מרא קמא ניתן להעתיק את מעמד הבעלים מן העבר אל ההווה (ראה קונטרס הספקות כלל ח' סימן ז).

תוספות מוסיפים שסומכוס חולק גם במקרה של מוחזק ממש, כאשר המחזיק טוען "שמא". כלומר, חכמים, על פי תוספות, נתנו למוחזק מעמד של בעלים אפילו בלי טענה מוצקה. למרות זאת, מאחר והוא מוחזק בחפץ, הוא נחשב כבעלים עליו, ושייך לדבר על המע"ה. סומכוס חולק כי הוא טוען שמעמד של בעלים נוצר רק במצב שהתפיסה על החפץ מביעה בעלות. תפיסה טכנית בלבד, חסרת כל טענה, לא מבטאת בעלות, ואיננה טובה יותר מכל חזקה אחרת שאמנם שומרת על הסטטוס קוו, אך איננה יוצרת הנחה של בעלות. על כן, סומכוס יגדיר גם מקרה כזה כממון המוטל בספק.

לפי כיוון זה, ניתן להסביר את הגישה באמוראים שמגבילה את סומכוס רק למקרים של שמא ושמא. הקשינו לעיל על גישה זו על בסיס ההנחה שסומכוס סבור שאין שום משמעות לתפיסה. לפי רבינו שמואל בתוספות, סומכוס מסכים שיש משמעות לתפיסה, אך רק כאשר היא מבטאת בעלות. לכן, אם המוחזק טוען ברי, הרי שזו תפיסה שמבטאת בעלות. הלכך דין המע"ה נאמר רק במקרה שלמוחזק אין טענה ממשית (שמא), ותפיסתו היא טכנית בלבד ואיננה מבטאת בעלות, והממון אכן מוטל בספק.

 

3. דררא דממונא

ברור שלא כל הראשונים מקבלים גישה זו של רבינו שמואל. תוספות בבבא קמא (לה: ד"ה 'זאת') אומרים כך:

אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקים? ובשנים אוחזים בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד מיסרך סרוכי דאפילו לסומכוס סרוכי לאו כלום הוא.

טענת תוספות היא; כיצד יכול סומכוס לסבור שטענה חלשה מועילה כנגד תפיסה. לפי הגישה שפיתחנו לעיל ברבינו שמואל, אין מקום לשאלה זו כלל, שהרי סומכוס מסכים בדין זה שיש לפסוק המע"ה. נראה שתוספות בבבא קמא סבורים שסומכוס דוגל בחלוקה גם כאשר רק צד אחד תפוס בחפץ.

תשובתם של תוספות שם היא, שקביעתו של סומכוס נוגעת רק למקרים בהם יש דררא דממונא, כלומר כאשר יש בסיס אובייקטיבי של ספק. אולם, אם אין בסיס כזה, ואחד יטען לבעלות על חפץ שנמצא בידי אחר, אפילו סומכוס לא ישעה לטענתו. מצד שני, במקרה של דררא דממונא, סומכוס יפסוק יחלוקו אפילו כנגד מוחזק ממש. ננסה להבין מה אנו משיגים ע"י דררא דממונא.                                      

ניעזר בתוספות נוסף כדי להבהיר את הענין. תוספות בבבא מציעא (צז: ד"ה 'לימא') אומרים, שלפי סומכוס מתייחסים אל שני הטוענים לבעלות כתפוסים יחד. הבנה זו נראית משונה במבט ראשון. ברור שהיינו מעדיפים לומר, שלסומכוס אף אחד מהצדדים איננו מוחזק. למה שניתן את עמדת המוחזק לזה שאינו תפוס כלל?

נראה, שיש הבחנה בין שני סוגים של ספקות. כאשר אין בסיס אובייקטיבי לספק, כל הבעיה היא תוצאה של הטענות הסותרות של בעלי הדין, כאשר ברור שאחת מהן איננה נכונה. יתכן ובי"ד לא יודעים כמי לפסוק, אך ניתן לומר שכל הספק שלהם הוא בשאלה מי דובר אמת, ומי משקר. ישנה לגיטימציה רק לאחד מהצדדים, אך לא ברור למי מהם, ובי"ד צריכים להחליט את מי הם מעדיפים.

בניגוד לזה, דררא דממונא הוא מקרה שבו הספק צומח מתוך המקרה עצמו, עוד קודם לטענות. ניקח לדוגמא את המשנה בבבא קמא (מו.):

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה...

ענן של אי וודאות אופף את כל המקרה הזה. המקרה עצמו מוביל לשתי אפשרויות שונות. אולי במקרים אלו, לא נתייחס למקרים כספק שלילי, בו אין אנו יודעים מה אכן אירע, ויש צורך לבחור באחת האפשרויות, כי אם כספק חיובי- שבו ניתנת לגיטימיות לשתי האפשרויות (למרות שבפועל סותרות אחת את השניה).

לפי גישה זו, דררא דממונא פועל ככוח חיובי הנותן מקום לשתי האפשרויות להתקיים. זה מגדיר את המקרה כממון המוטל בספק- חפץ שלא ברור למי הוא שייך הופך לספק אובייקטיבי. על כן, סביר לטעון שכל אחד מבעלי הספק מוחזק בממון. ממילא, שני הצדדים יחלקו, אפילו במקרה שרק אחד תפוס בפועל בחפץ.

לפי גישה זו נוכל להסביר את הבעיה ביישום סומכוס במקרה של ברי וברי. במקרה זה, מעבר לספק המציאותי האובייקטיבי שקיים, אנו עומדים גם בפני סתירה בטענות. השאלה היא, האם להתעלם מהטענות ולהתייחס למקרה כדררא דממונא, וממילא נגדיר את שני בעלי הספק כמוחזקים, או שנאמר שהטענות במקרה זה גוברות על הספק המציאותי, ואז ניאלץ להכריע כאחד הצדדים.

אם נאמץ הבנה זו במחלוקת סומכוס וחכמים, סומכוס עובד עם תפיסה שונה לגמרי מזו של חכמים. חכמים פותרים מצבים של ספיקות על פי תפיסה. כאשר אחד הצדדים הוא המוחזק הבלעדי, החפץ לא יוצא מתחת ידיו. אם שני הצדדים מוחזקים, או אף אחד מהם איננו מוחזק, יאלצו חכמים לפנות לפתרון מסוים (יחלוקו, כל דאלים גבר או יהא מונח). לכן מסבירה הגמרא, שהמשנה שדורשת שבועה על מנת לבצע חלוקה, תואמת את שיטת חכמים. לעומתם, סומכוס איננו מתייחס לחלוקה כאל סוג של פתרון או פשרה, כי אם כתוצאה טבעית של הדררא דממונא המעניקה מעמד של בעלים לשתי בעלי הספק. ממילא, לא שייך לדבר על שבועה בשביל לבצע חלוקה.

נוכל להסביר את הקושי בסוגיא שהעלנו בתחילת השיעור, על פי גישה זו. כיצד יכלה הגמרא להתלבט אם שייך לדבר על המוציא מחבירו עליו הראיה לגבי משנתנו? האם לא ברור שאין צד אחד מוחזק יותר מהשני? אם נסביר את חכמים כדוחים את כל השיטה של ממון המוטל בספק, דחייה זו שייכת גם כאשר אין מוחזק. חכמים דוחים את הטענה שחלוקה היא פועל יוצא של ספק אובייקטיבי, ולכן לא שייך לדבר על חלוקה במשנתנו. הגמרא מסיקה, שמאחר ואף אחד מהצדדים איננו מוחזק, ניתן לבצע חלוקה במקרים שאינם ממון המוטל בספק. חכמים הרי מסכימים לחלוקה שהיא פשרה מאחר ואף אחד מהצדדים איננו מוחזק.

סיכום

פיתחנו שני כיוונים בהסבר סומכוס שממון המוטל בספק- חולקים:

על פי הכיוון הראשון, מסכימים סומכוס וחכמים על כך שמקרה בו אחד הצדדים מוחזק, לא יוגדר כממון המוטל בספק, מאחר והכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה גובר על ממון המוטל בספק. המחלוקת בין סומכוס וחכמים היא בשאלה מתי מיישמים את מעמדו של המוחזק.

על פי הכיוון השני, דינו של סומכוס תקף רק בקטגוריה ספציפית המוגדרת כממון המוטל בספק. קטגוריה זו מוגבלת למקרים בהם הספק נוצר במציאות. ספק זה נותן לגיטימציה לשתי האפשרויות. לפי סומכוס, קטגוריה זו גוברת אפילו על מוחזק, שכן היא נותנת מעמד של בעלות לשתי בעלי הספק. חכמים, לעומת זאת, דוחים את הקטגוריה מעיקרה, ולכן הפתרון שלהם הוא המוציא מחבירו עליו הראיה.

         

מקורות לשיעור הבא

1. בבא מציעא ב: "לימא מתניתין דלא כבן ננס... אגבהוה", ג. "בין לרבנן ... מבעל הבית".

2. שבועות מה. "והחנוני על פנקסו כיצד ... שלא בשבועה".

3. ריטב"א שבועות מז. ד"ה 'אמר בן ננס', ב"מ ב: ד"ה 'דאי כבן ננס'.

4. בעה"מ שבועות [לג. בדפי הרי"ף] "והריני מוסר לך ... ליטול בלא שבועה ", רמב"ן במלחמות שם עד "שחנוני חשוד אינו נוטל", רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ט"ז הלכה ה.

5. רמב"ם הלכות שבועות פרק א' הלכות ד-ז.

6. ספר המצוות עשה ז' ובהשגת הרמב"ן.

שאלות מנחות

1. מה ההבדל בין שבועת שוא לשבועת שקר?

2. ב"חנוני על פנקסו" אם שניהם ישבעו, האם הבעיה היא של שקר או שוא?

3. מה מקשה הרמב"ן על דברי בעל המאור?

4. כיצד ניתן להסביר את שיטת בעל המאור?