דילוג לתוכן העיקרי

בהעלותך | בשר ורוח בסיפור המתאווים

הרב יהודה עמיטל
09.06.2001

השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת בהעלתך תשס"א וסוכמה על ידי זאב פרימר.

והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה... ויאמר משה אל ה' למה הרעֹת לעבדך... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה... ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואל העם תאמר: התקדשו למחר ואכלתם בשר... ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא (י"א, ד-כג).

רש"י על אתר (פסוק כב) מביא את מחלוקת התנאים בביאור דברי משה הללו:

הצאן ובקר ישחט - זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.

רבי עקיבא אומר: 'שש מאות אלף רגלי... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר' וגו' - הכל כמשמעו: מי יספיק להם?... ואיזו קשה: זו או 'שמעו נא המֹרים' (כ', י)? אלא לפי שלא אמר ברבים, חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב.

רבי שמעון אומר: חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך; מי שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא' (י"ב, ז) יאמר אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר: שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו? הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספיקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה?! אומרים לו לחמור: טול כור שעורים ונחתוך ראשך?! השיבו הקב"ה: ואם לא אתן - יאמרו שקצרה ידי; הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת.

אנו מבקשים להתמקד בפירוש השלישי שמביא רש"י (שם) לדברי משה:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על הטפל! מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם. סופן לדון אחריך: אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה - יאמרו דקה בקשנו; ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו; חיה ועוף בקשנו; דגים וחגבים בקשנו. אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן. אמר לו: 'עתה תראה היקרך דברי' - שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן, אמר להם: 'היד ה' תקצר'? 'הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת' (תהלים עח)! אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר 'ויצא משה וידבר אל העם'. כיון שלא שמעו לו, 'ויאסף שבעים איש' וגו'.

טענתו של משה הייתה כי גם שחיטת צאן ובקר או אסיפת דגי הים כולם לא יספקו את עם ישראל, שכן הם אינם מתלוננים בגלל מחסור אובייקטיבי אלא מתוך צורך בתלונה כשלעצמה - "אינן מבקשין אלא עלילה"! חוסר הנכונות להסתפק במה שיש טבוע בעם ישראל, ומה שדרוש לתיקון המצב אינו למלא אחר מאווייהם הרגעיים כי אם לטפל באופן שורשי באופיים ובמידותיהם.

כמובן, הקב"ה אינו משנה את טבעם של בני האדם, שהרי בכך יש משום פגיעה באחד מיסודות הבחירה החופשית שחקק הקב"ה בעולמו (ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ואילך); אך הוא עשוי להתערב בסביבתו של האדם - שהיא עשויה להשפיע לטובה או לרעה על בחירתו. כך, למשל, כשהתעורר ביציאת מצרים החשש "פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות י"ג, יז), לא שינה הקב"ה את אופיים של בני ישראל ולא נטע בלבם גבורה ועוז לב, אבל החליט שלא להנחותם "דרך ארץ פלשתים" כי אם "דרך המדבר ים סוף" (שם יח).

אף כאן מצווה הקב"ה את משה ליצור בעם ישראל סביבה חיובית, שתסייע בהתמודדות עם אופיים:

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... והתיצבו שם עמך. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי אליהם ונשאו אתך במשא העם...

שבעים הזקנים הללו, שה' אצל עליהם מן הרוח אשר על משה, היוו קאדר רוחני חיובי ששימש בסיס לתיקון יסודי ושורשי ברוחו של העם.

עשר פעמים נזכרת בסיפור המתאווים המילה 'בשר', וכנגדה באה בו עשר פעמים המילה 'רוח', ללמדך שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיית המטריאליזם (שהובילה לתלונותיהם של בני ישראל) היא ליצור סביבה חיובית שבנויה על רוחניות, וממילא תכלה הבעיה מאליה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)