דילוג לתוכן העיקרי

ברכת שהחיינו על עיצומו של יום בחנוכה

קובץ טקסט

סיכום המאמר לא עבר את ביקורת הרב

בימים טובים, בדרך כלל, נוהגים לברך שהחיינו על עיצומו של יום, גם ללא קשר למצווה כלשהי שמתחדשת באותו יום, לדוגמא: חג השבועות.

בחנוכה, המנהג הוא לברך את הברכה בצמוד להדלקת הנרות. ולכן נשאלת השאלה, האם ברכה זו היא חלק ממצוַת ההדלקה כמו שמברכים על שופר וכד', או שהברכה הזו היא על עיצומו של יום.

נקודה זו איננה נזכרת במפורש בגמרא, אך בראשונים יש אזכור לשאלה זו. הדבר שצריך לבחון הוא האם עיצומו של יום בחנוכה מצדיק את ברכת שהחיינו.

שאלה זו עולה בגמרא בדיון על ראש השנה ויום הכיפורים. הגמרא בעירובין דף מ' ע"ב אומרת:

"מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים? כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן? ... והלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים."

ההתלבטות היא האם לברך, כיון שיש פה מצב מיוחד שמתחדש מזמן לזמן, או לא לברך, כיון שראש השנה ויום הכיפורים אינם נכללים בשלושת הרגלים. הסברא לחייב ברכה - ברורה, אך לפי הסברא השניה, מה מיוחד דווקא ברגל שמחייב לומר את ברכת הזמן, ולא קיים בראש השנה ויום הכיפורים?

ניתן לומר שהברכה קשורה לאיזושהי מצוַת שמחה שקיימת רק בשלושת הרגלים, ומברכים רק על התחדשות הקשורה לשמחה. ניתן לומר שיש עוד דבר מיוחד בשלושת הרגלים: יש בהם ממד חשוב ומהותי של התחדשות בזמן, הן מההיבט החקלאי, והן מההיבט ההיסטורי.

בירושלמי משמע ששאלה זו נתונה במחלוקת תנאים. בכל אופן, בבבלי, שיטת רב ושמואל היא שמברך רק בשלוש רגלים, אך המסקנה היא שבראש השנה ויום הכיפורים מברכים מכיוון שזה דבר המתחדש מזמן לזמן. מכאן משמע, שעל כל דבר שבא מזמן לזמן צריך לברך. (בניגוד למסקנת הירושלמי שצריך לברך בראש השנה ויום הכיפורים כי נאמר בהם מקראי קודש).

אמנם, ניתן לומר שהכרעת הבבלי לא נובעת מהליכה לצד השני של הספק, אלא בגלל שראש השנה ויום הכיפורים נחשבים, במידה מסוימת, כרגלים. ואכן, יש ברא"ש דיון על נוסח התפילה בראש השנה ויום הכיפורים, ויש דעות שסוברות שצריך לומר והשיאנו כי זה כמו תפילה של רגלים.

תוך כדי דיון בסוגיא לעיל אומרת הגמרא:

"כי אתאי בי רב יהודה, אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן, אמר ליה רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי חובה, מאי?"

לכאורה, דין זה כלל לא מובן שהרי על פרי חדש צריך לברך, אם כך, למה לא יברך על ראש השנה ויום הכיפורים? מכאן באמת דקדקו רבים שברכת שהחיינו על פרות היא רשות, והדיון בגמרא הוא האם יש חובה או לא. הגהות הב"ח סובר שעל ראיית פרי חדש - הברכה היא רשות, ועל אכילה - הברכה היא חובה. מדוע לא מושווים ראש השנה ויום הכיפורים לאכילה? ניתן לומר שעיצומו של יום מקביל לראייה בניגוד למעשה כמו תקיעת שופר שמקביל לאכילה. בנוסף, ניתן לומר שכל הסיטואציה של אכילת פרי חדש היא סיטואציה של רשות כי אדם לא חייב לאכול פרי חדש, אבל השאלה בה הגמרא דנה היא על סיטואציה של חובה, ולכן השאלה היא האם המעמד מצד עצמו מחייב את הברכה.

נקודה נוספת החשובה לדיוננו היא הקביעה המופיעה בסוגייתינו:

"דאמר רב נחמן: זמן - אומרו אפילו בשוק. ... והלכתא זמן - אומרו אפילו בשוק."

מה חידש רב נחמן? ניתן לומר שחידושו הוא שרק במקום שתיקנו שהחיינו בצמוד למצווה כלשהי, אפשר לומר אותה גם כאשר לא עושה את אותה מצווה. אך יכול להיות שיש פה חידוש נוסף בדברי רב נחמן: ברכת הזמן איננה תלויה דווקא בקידוש היום, אלא בעיצומו של היום.

המאירי במגילה חולק על זה במפורש, וכותב שכאשר אין כוס, כלומר אין קידוש - לא אומרים שהחיינו.

כשבאים לדון בחנוכה, ניתן לחייב על פי אחת משלוש הדרכים הבאות:

* חידושו של רב נחמן - על פי ההבנה השנייה.

* לפי מסקנת הגמרא שמברכים בראש השנה ויום הכיפורים כי הם מתחדשים מזמן לזמן.

* ייתכן ומגדירים את חנוכה כמקראי קודש, בעקבות מעמדו כחג מדרבנן.

הגמרא במסכת שבת דף כ"ג ע"א אומרת:

"אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה - צריך לברך, ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה - צריך לברך. אמר רב יהודה יום ראשון, הרואה מברך ב', ומדליק מברך ג', מכאן ואילך, מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס? נס - כל יומי איתיה."

הספק של הגמרא נראה תמוה ביותר: מה ההווא אמינא לומר שיברך בכל יום ברכת הזמן? אלא אם כן נאמר שהברכה קשורה קשר הדוק עם ההדלקה, ויש הדלקה מחודשת בכל יום. על פי זה, אין מה לברך על עיצומו של יום בחנוכה. אך השאלה היא מהי מסקנת הגמרא שאומרת שממעט זמן? או שנאמר שהברכה היא על ההדלקה, אך מתחדשת רק פעם אחת כמו לולב וכד', או שנאמר שהברכה היא על עיצומו של יום, ולכן מברך רק ביום הראשון. ברש"י קצת משמע שסובר שהברכה היא על עיצומו של יום:

"אבל זמן, משהגיענו - להתחלת זמן הגיענו."

גם מדברי הריטב"א והמנהיג משמע שברכת שהחיינו אינה קשורה למצוַת ההדלקה, אלא שמברכים בזמן ההדלקה מדין של סידור הברכות על מעשה המצווה.

לעומת השיטות הנ"ל, יש ראשונים שחולקים כמו: שלטי גיבורים בשם הריא"ז, פסקי הרי"ד ועוד.

באחרונים, רבים נשענו על המאירי בשבת שסבור שאפשר לברך גם אם אינו מדליק. וכך כותב ה"משנה ברורה" בשער הציון בסעיף קטן ג':

"דאפשר דכמו בעלמא קימא לן דזמן - אומרו אפילו בשוק, דהוא קאי על עצם היום טוב, אפשר דהוא הדין בזה דקאי על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא דלכתחילה סמכו זה על זמן דהדלקה. וכעין סברתי נמצא במאירי."

אך כל הבניין שבונים על המאירי קצת רעוע, שהרי יש סתירה בדברי המאירי שאומר במגילה, שצריך כוס כדי לברך שהחיינו. ואכן, מספר פוסקים, כמו הרב עובדיה, כותבים לא לברך כאשר לא מדליק, בגלל ספק ברכות להקל.

ניתן להסביר את המאירי על יסוד אחר. מעולם לא עלתה על דעתו שיברכו על עיצומו של יום בחנוכה, ומה שאומר בשבת הוא שברכת על הנסים היא הודאה על הנס, והיא המצווה המתחדשת מזמן לזמן, ועליה מוסבת ברכת שהחיינו, ולכן גם מי שלא מדליק, יברך.

שאלתנו הייתה האם ישנה ברכה גם על עיצומו של יום, אבל ברור שיש ברכת זמן על מצוַת ההדלקה. נקודה זו אולי תביא אותנו להגדרה חדשה בנוגע ליחס בין הברכה על ההדלקה לבין ברכה על עיצומו של יום.

בכל הימים הטובים יש משמעות אף ללא המצוות המיוחדות כגון איסור עשיית מלאכה, איקרו מועד וכו'. אך בחנוכה - אין ימים אלו אסורים בעשיית מלאכה, אין תפילה מיוחדת, והם מקבלים את אופיים רק לאור המצוות הנעשות בימים אלו, ומצוַת ההדלקה היא המגדירה את עיצומו של יום. גם הרמב"ם מכניס את מצוַת ההדלקה כחלק מההגדרה של היום. ייתכן שזו הסיבה מדוע נהגו הנשים לא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים.

למעשה: הפוסקים סוברים ששב ואל תעשה עדיף, ולכן לא יברך אם הוא לא מדליק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)