דילוג לתוכן העיקרי

ברכת "המעביר שינה מעיני": הכנה ליום של עבודת ה'

קובץ טקסט

הברכה האחרונה בסדרת ברכות השחר היא "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי". כפי שציינו בשיעור שעבר, בסדר ברכות השחר הנזכרות בגמרא, הברכה הראשונה הנאמרת עם ההתעוררות היא ברכת אלוקי נשמה, והסברנו כי הדבר הראשון שאדם חווה עם ההתעוררות הוא ההרגשה של חיים ושל הפוטנציאליות של הנשמה. ההתעוררות עצמה אינה חוויה; מה שאנו פוגשים עם ההתעוררות הוא החוויה. למעשה, אפילו החוויה של ראיה בעיניים כבר קיבלה ברכה משל עצמה, הקודמת לברכת המעביר שינה  - כאשר אדם פוקח את עיניו הוא מברך "פוקח עוורים". כיוון שכך, עלינו להבין את ברכת המעביר שינה לא כברכה על חווית ההתעוררות - וכך לא הברכה הראשונה הנאמרת - אלא כברכה הקשורה למשהו אחר.

"הגומל חסדים טובים"

המאורע המובא בגמרא כמפעיל ברכה זו הוא "כי משי אפיה" (כאשר שוטף את פניו). מהי החוויה האישית המהווה את המשמעות של שטיפת הפנים? הבה נבחן ראשית בעיה הלכתית-ליטורגית הנוגעת לברכה זו. מיד לאחר ברכה זו מופיע מה שנראה כברכה נוספת, המתחילה במילים "ויהי רצון מלפניך" ומסתיימת "ברוך... הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". כפי שראינו בשיעור שעבר, ברכה אמורה להתחיל במילה "ברוך". מדוע ברכה זו מתחילה בביטוי אחר לגמרי?

אחת התשובות שניתנו לשאלה זו היא ש"ויהי רצון" אינה ברכה עצמאית כלל, אלא ההמשך של ברכת המעביר, והן מהוות יחד ברכה אחת ארוכה המתחילה ב"ברוך" ומסתיימת ב"ברוך" (רבנו תם, בתוספות ברכות מ"ו.). תשובה זו נתמכת על ידי העובדה כי אנו אומרים "ויהי רצון" ולא סתם "יהי רצון", ורומזים בכך על המשך ולא על התחלה של ברכה חדשה. ההשלכה ההלכתית של פסיקה זו היא כי אין לענות אמן לאחר המילים "תנומה מעפעפי", כיוון שמילים אלו אינן סוף הברכה. מנגד, מפרשים רבים הצביעו על כך שהנושא של "ויהי רצון" אינו קשור להעברת השינה (או לשטיפת הפנים), אלא לסיעתא דשמיא בהימנעות מחטא וקיום המצוות. החתימה של "ויהי רצון" היא "ברוך... הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". כיצד, אם כן, יכולים שני קטעים אלו להיות ברכה אחת?

רבינו תם עונה לשאלה בדבר הקשר בין החתימה לתחילת הברכה (לדעתו, המעביר שינה) בכך שהוא טוען כי ה"חסדים הגדולים" שה' גומל, הם למעשה, העברת השינה והתנומה. הוא מוסיף, כפי הנראה בכדי להסביר מדוע דווקא חסד זה מיוחד כ"חסד גדול", כי ה' מעביר שינה מהאדם ומשיב את כוחו, כפי שכתוב במדרש, "ונפשו יגיעה עליו ושחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה, שנאמר 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' (איכה, ג' כג)."[1]  

ההתעוררות היא לא רק חזרה למצב שלפני השינה; היא שחזור וחידוש של הנפש. המטאפורה היא חזקה אף יותר - הנשמה מופקדת אצל ה' יוצרה למשך הלילה ומחודשת בבוקר. ר' יהודה בן יקר מוסיף על כך ששינה היא אחד משישים של מיתה (ברכות נז, ולפיכך התעוררות דומה לתחיית המתים. (פירוש התפילות והברכות, כרך ב, עמ' 13).

רמז עבה אחד לכך שזוהי ברכה ארוכה אחת היא ההשוואה בין ברכה זו לברכת "המפיל", הברכה הנאמרת לפני השינה. התבוננו בשני הטקסטים זה לצד זה:

בָּרוּךְ אַתָה... הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינָי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפָּי.

בָּרוּךְ אַתָּה... הַמַּעֲבִיר שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוקַי וֵאֱלוקַי אֲבוֹתַי שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְאַל יְבַהֲלוּנִי רַעְיוֹנַי וַחֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים, וּתְהִי מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת.

 

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוֹקֵינוּ וֵאֱלוקַי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְדַבְּקֵנוּ בְּמִצְותֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָון, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְאַל יִשְׁלֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע, וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע, וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ, וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ,

כִּי אַתָּה הַמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן.

וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

 
שתי הברכות מתחילות בשפה משלימה, כמעט זהה, וממשיכות ב"יהי רצון" העוסק בשעות הבאות; לאחר מכן מופיעה חתימה, שבאף אחד מן המקרים אינה עוסקת במפורש בשינה. נראה ברור למדי כי שתי הברכות הן מקבילות, ומהוות מסגרת לשינה. בנוסף, אף אחת מהן אינה מסתפקת בשבח אלא כוללת גם בקשה. הבקשה, עם זאת, מבהירה כי הברכה השנייה, המעביר שינה, אינה עוסקת בשינה אלא ביום הממשמש ובא. במילים אחרות, הברכה בה אנו עוסקים אינה סיכום לשינה, אלא הקדמה לערות, באותו אופן בו ברכת המפיל היא הקדמה לשינה. אנו מבקשים מה' לסייע לנו לחיות את היום באופן ראוי, בדרך שתאפשר לנו לעבוד את ה' ככל האפשר.

קריאת בקשה זו מעלה שאלה תיאולוגית רצינית. נראה שזוהי בקשה מה' להסיר את הרצון החופשי שלנו. בעיה דומה עולה בנוגע לבקשה בתפילת עמידה "השיבנו אבינו לתורתך", אך הברכה בה אנו עוסקים היא למעשה הרבה יותר קיצונית. אנו מבקשים באופן מפורש מה' "וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ". ניסוח מדהים זה הוא יחידי בליטורגיה, ונראה כנוגד לחלוטין את ערך הרצון החופשי, שהוא בוודאי אחד מיסודות עבודת ה'. התשובה הרגילה לשאלה זו - ואני חושב כי היא ללא ספק נכונה - היא כי אנו מבקשים מה' סיוע במאמצינו לכפוף את הרצון שלנו עצמנו מדרך הרע אל עבודת ה'. השפה של הברכה נראית קיצונית הרבה יותר, אולם אף על פי כן עליה להיות מובנת כאומרת שאנו מבקשים מה' לסייע לנו לעשות מה שאנו עצמנו בוחרים לעשות, תוך הודאה בכך שאפילו רצון חופשי צריך סיעתא דשמיא. איני מכיר אף הסבר אחר לבקשה זו מה', על אף שאני מודה כי הוא לא נראה לגמרי מספק במקרה זה. נניח שאלה זו בצד לעת עתה, ונשוב לפירוש הברכה.

הכנה ליום של עבודת ה'

כעת אנו יכולים לנסות להציע הבנה של ברכת המעביר שינה ומקומה בתוך ברכות השחר. הברכה אינה נאמרת עם ההתעוררות הראשונה לחיים לאחר השינה - הברכה שנאמרת אז היא ברכת אלוקי נשמה, שכפי שראינו, יועדה להיות הברכה הראשונה של היום. ברכת המעביר שינה היא הברכה האחרונה של סדרת ברכות השחר, והיא נאמרת לאחר שהאדם התעורר, פקח את עיניו, קם, התלבש, ולבסוף רחץ את פניו. למעשה, בסדר המופיע בגמרא, האדם כבר לבש טלית והניח תפילין לפני אמירת ברכת המעביר שינה. ברכה זו דומה לתפילת הדרך - היא בקשה לסיעתא דשמיא במסע החיים. כיוון שאנו ערים ואנו עומדים לצאת למסע החיים, באופן טבעי אנו מבקשים את ברכתו של ה'.

כל הברכות הקודמות היו תגובה לעבר המיידי, לחוויה כלשהי. ברכת המעביר שינה, כמו ברכת המפיל לפני השינה, היא ציפייה לעתיד, הכנה לצעד שאנו מתכוננים לעשות. צעד זה הוא החיים, כעבד ה', תוך הגשמת הייעוד של האדם בחייו.

מהו הקשר בין תפילה כזו לבין הפעולה של התעוררות משינה? התעוררות היא מגע עם החיים, ששוחזרו לאחר מעין מוות, כפי שראינו לעיל. ההתעוררות הראשונה של אותה פוטנציאליות באה לידי ביטוי בברכת אלוקי נשמה, כפי שראינו בשיעור הקודם. כאשר האדם השלים את ההתלבשות, ומתכונן לצאת אל העולם ולחיות באמת, לעשות דברים ולהוציא לפועל את אותו פוטנציאל, אנו מגיעים לברכת המעביר שינה. רחיצת הפנים היא פעולה של התכוננות לצאת החוצה, לא של הסרת לכלוך. זהו טקס הקדשה, הכנה סופית לעמידה מול העולם. ה', שהעביר את השינה מעינינו ומעפעפינו, גם הטיל עלינו משימה בעולם. הסיבה שניתנו לנו מחדש החיים לאחר השינה היא שנוכל להיות משרתי ה' בעולם. לחיות פירושו לעבוד את ה'. זוהי הסיבה לכך ששני חלקי הברכה הם ברכה אחת. החזרת אותי לחיים על מנת לשלוח אותי החוצה אל העולם, למלא את הייעוד שהצבת לי. בבקשה עזור לי למלא משימה זו, לעסוק בתורתך ולמלא את מצוותיך, ובמיוחד, לא להיכשל במשימה על ידי כניעה ליצר הרע. איננו מודים לה' על החיים שהשיב בנו; אנו מקבלים את השליחות הנרמזת על ידי השבת החיים, ומיד מבקשים עזרה במילוי שליחות קשה זו.

זה אינו המקום לבקש מה' את צרכי החיים. זה מה שאנו עושים בתפילת עמידה. כאן אנו מתכוננים לחיים, לעבודת ה' - ה"יהי רצון" נוסף משום שהסיטואציה מצריכה זאת. היציאה לדרך לעבוד את ה' ממלאת אותי בחרדה מכיוון שהאפשרות הכמעט בלתי נמנעת של כישלון תהפוך את חיי לחסרי משמעות. אני חושב כי זה מסביר את הניסוח הקיצוני של הבקשה. איננו רוצים באמת כי ה' יבטל את הרצון החופשי שלנו; אנו רק רוצים שהוא יעזור לנו לעבוד אותו. אך הרגש מאחורי ברכה זו הוא הדחיה המוחלטת של האפשרות כי לא נמלא את הייעוד שה' קבע לנו, ולכן אנו מבקשים מה' למנוע אפשרות זו: בבקשה, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, הבטח כי אהיה נאמן לתורה, דבק במצוות, חופשי מיצר הרע, ומחויב באופן מלא לעבודתך. השפה אולי בלתי אפשרית מבחינה תיאולוגית, אך היא מתאימה מאד למחויבות של מי שעומד לצאת אל העולם בשירות ה'.

יש אנומליה נוספת בברכה מורכבת זו, כפי שהיא מנוסחת כיום בסידור. החלק הראשון, "המעביר", נכתב בלשון יחיד - "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי" - בעוד החלק השני הוא בלשון רבים - "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרגילנו בתורתך". ניתן היה לטעון כי זוהי אינדיקציה ברורה לכך כי "המעביר שינה" ו"יהי רצון" הן שתי ברכות ככלות הכל. אולם למעשה זוהי אשליה. בגמרא, כמו גם בסידורי כל הראשונים, ה"יהי רצון" נכתב בלשון יחיד. רק בכמה מאות השנים האחרונות הטקסט שונה ללשון רבים, בהתאם לכלל התלמודי כי האדם צריך להתפלל על עצמו כחלק מהציבור. עם זאת, לכלל זה יש בבירור כמה יוצאים מן הכלל; אחד הבולטים ביותר הוא ברכת המפיל, בה האדם מבקש מה' להגן עליו בשנתו, והמנוסחת בלשון יחיד. הסיבה לשימוש בלשון יחיד כאן היא בבירור העובדה כי הבקשה היא מאד אישית - השינה שלי, החטאים שלי, הפחד שלי ממוות. מאותה סיבה בדיוק, יהיה זה הגיוני כי הברכה שלנו גם היא תהיה בלשון יחיד, כיוון שהיא מבוססת על התפישה האישית של משימתו של האדם בחייו, שליחותו מאת ה'.

הגמרא מניחה כי כבר לבשת טלית והנחת תפילין לפני שאתה אומר את ברכת המעביר שינה. טלית ותפילין הם חלק מהתלבושת של היהודי, או אם לנסות זאת טוב יותר, הם המדים של משרתי ה'. כמו ברכת המעביר שינה, ההתלבשות היא חלק מההכנות של האדם לפעולה, ליום שמוקדש לעבודת ה'.

ברכה זו מסיימת את ברכות השחר בכך שהיא מכוונת אותנו למטרה האולטימטיבית של ההתעוררות - עבודת ה'.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1] מדרש תהלים, כ"ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)