דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף מו | ברכת האורח

הגמרא בדף מו מאריכה לדון באופיה ובגדרה של ברכת הזימון, ומעלה שאלות עקרוניות שונות. עם זאת, בעיון זה נעסוק בעניין צדדי יותר בסוגיה, אשר נחבא אל הכלים, ומשום כך רבים אינם מקפידים בו. כך נאמר בגמרא:

"כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי ... ואורח מברך - כדי שיברך בעל הבית".

הגמרא הולכת ומפרטת את נוסח ברכת האורח. נוסח זה הועתק בשינויים קלים גם בטור ובשולחן ערוך (סימן רא סעיף א). הרמב"ם (הלכות ברכות ב, ז) לא העתיק את הנוסח שבגמרא, ואולם פסק באופן פשוט את עצם ההלכה שלפיה חובה על האורח להוסיף ברכה לבעל הבית במסגרת הברכה הרביעית בברכת המזון.

המגן אברהם (ס"ק ב) קבע, שאף בני בית המסובים על שולחן בעל הבית מברכים ברכת האורח. מדבריו נראה, שילדים (רווקים או נשואים) האוכלים בבית הוריהם, מחוייבים אף הם לברך ברכת האורח. אמנם, המשנה ברורה (ס"ק ז) קובע, שהאוכל בבית אחרים ומשלם עבור סעודתו - אינו מברך ברכת האורח. משום כך, המתארח במסעדה או בבית מלון פטור מברכה זו, שכן הוא עצמו בעל הסעודה שעליה שילם.

המנהג שמתארת הגמרא הוא, שאחד מברך לכולם. בדורות האחרונים נהגו ברוב קהילות ישראל, שכל אחד מן הסועדים מברך לעצמו. על כך מעיר ערוך השולחן (סימן רא סעיף ג), שראוי שכל אחד מן המברכים יוסיף בברכתו את נוסח ברכת האורח המצויין בגמרא.

ברכת האורח מקובלת ונהוגה בקהילות עדות המזרח. יש מקהילות האשכנזים שלא נהגו לברך ברכת האורח בלשון המפורשת בש"ס ובשולחן ערוך, ואפשר שהם מסתמכים על כך שנהגו לומר "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אך רבים מפוסקי דורנו מעירים, שראוי לומר את הברכה בנוסחה המקורי. כך, למשל, הביא בספר "וזאת הברכה" (פרק טו סעיף ב):

"והרב חיים פנחס שיינברג הורה שראוי לומר ברכה זו אף על פי שלא נהגו כולם לאומרה. וב"בית ברוך" כתוב, שלדעת המשנה ברורה יוצאים בדיעבד ב"הרחמן הוא יברך את בעל הבית", ומכל מקום לכתחליה יש לומר הנוסח שנאמר בגמרא. וכן כתב הגר"מ אליהו".

עד כאן לגבי הלכותיה של ברכת האורח. לעת עתה, לא מצאתי בראשונים דיון מפורש באופיה ובציביונה של ברכה זו. בהקשר זה, אבקש להעלות שתי הצעות:

א. הראי"ה קוק ייחד פיסקאות אחדות בעין אי"ה כאן להסבר תוכנה של ברכת האורח. העולה מדבריו הוא, שמדובר על ברכה חברתית. ראשית, מסביר הרב, שהאורח מברך את בעל הבית שלא יבוש ולא יכלם, וזו תזכורת לתחושתו של האורח עצמו, אשר לא פעם חש בושה על כך שאדם אחר צריך להתקין לפניו את סעודתו. נוסח זה מזכיר, אם כן, לאורח ולמארח גם יחד את האחריות החברתית והכבוד ההדדי שבנתינה לזולת.

להלן שם מדגיש הראי"ה במיוחד את ברכת "ויהיו נכסיו קרובים לעיר", והוא רואה בה ברכה למעורבות חברתית. לדבריו, מי שמעמיד את נכסיו קרוב לעיר, ולא במרחקים, יוכל גם לסייע לצרכי הציבור שבעיר. על כך מוסיף הראי"ה, שברכת "אל ישלוט שטן במעשה ידיו" באה להבטיח לו, שהמעורבות בעשייה הציבורית לא תפגע בו (שכן "חיי החברה מביאים גם כן מכשולים עמהם"), אלא תוסיף לו ברכה והצלחה.

ב. במקביל לדבריו של הראי"ה, יש מקום להצעה נוספת. בעל "אליה רבה" (אורח חיים סימן קפז) כתב:

"איתא בירושלמי: וברכת את ה' - לרבות בעל הבית".

אחרונים העירו כי דברי הירושלמי אינם מצויים לפנינו, אך מסתבר שלראשונים היתה מסורת כזאת. מה פשרה ומה עניינה?

אחד היסודות המרכזיים בברכת המזון הוא התודעה שלפיה כל אשר יש לאדם - איננו משל עצמו. בהמשך למצות "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך" מוסיפה התורה (דברים, פרק ח):

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...".

עניינה של ברכת המזון בכך שהשפע שאדם זוכה לו הוא מאת ה', ולא ב"כוחי ועוצם ידי".

דומני, שתחושה זו מתחדדת במיוחד כאשר נאלץ אדם לאכול משל אחרים, ולא משל עצמו. האורח נושא ברכה עבור המארח, ומתוך כך נזכר כי ה' הוא הנותן לו ולמארחו גם יחד כוח לעשות חיל, "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". בדרך זו, הברכה השלוחה לבעל הבית משתלבת בברכה לה' יתברך, כפי שעולה מן המדרש שציטטנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)