ברכה על קליפות, גרעינים, בוסר ותבלין

א. פתיחה

בשיעור זה נעיין בדיוני הראשונים אודות פרטים שונים בהלכות "ברכות הפירות", שנגזרו מכוח ההשוואה  שבין הלכות "ברכות הפירות" לבין מושגים מתחום זרעים.[1]

בסוגית צלף יש מאמר מוסגר הבוחן את מעמד הקפריסין כ"שומר לפרי". במסגרת הדיון, הסוגיה מצטטת משנה בערלה א', ח:

קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין - חייבין בערלה

התוספות מסבירים שהכללת גרעינים באיסור ערלה מלמדת שהם נחשבים כפרי, ולכן הם מסיקים:

מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ

תוספות ברכות לו, ב ד"ה קליפי אגוזים

הרשב"א חולק על התוספות:

ואינו מחוור בעיני כלל שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא ד'את' דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מ'את' מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל, ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כנ"ל.

חידושי הרשב"א מסכת ברכות לו, ב ד"ה קליפי רמון

מחלוקת התוספות והרשב"א הינה במסגרת דיני ערלה. לדעת התוספות הגרעין חייב בערלה משום שהוא חלק מהפרי, ולכן ניתן להקיש מחיוב זה לדין "ברכות הפירות". לעומתם, הרשב"א סבור שחיוב הגרעין בערלה אינו משום שהוא חלק מהפרי אלא נדרש מריבוי של 'את' – " 'וערלתם ערלתו את פריו' - את הטפל לפריו" (ברכות לו, ב). לדעתו, משמעות הריבוי הוא שהגרעינים נספחים לפרי ומשום כך מתחייבים בערלה, למרות שאינם מוגדרים כפרי עצמו. היות וכן, אין להסיק מחיוב הערלה של גרעינים שיש לברך עליהם ' בורא פרי העץ'.

מדברי הרא"ש נראה שהוא חילק בזאת בין קליפות לבין גרעינים:

תניא קליפי רמון והנץ שלו או קליפי אגוזים (והנץ שלו) והגרעינין חייבין בערלה משום דהוו שומר ודרשינן את פריו לרבות את הטפל לפריו אבל גרעינין מדחייבין בערלה אלמא פרי נינהו. מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בורא פרי העץ ובלבד שלא יהו מרים שיהא נהנה מהן:

רא"ש ברכות ו', ד

מדברי הרא"ש נראה שקליפות נדרשו מ'את' וחייבים בערלה מדין 'שומר לפרי', ולכן הוא לא מציע לברך עליהם 'בורא פרי העץ'. לעומתם, חיוב הגרעינים בערלה הוא משום שהם עצמם נחשבים הלכתית כ'פרי', ולכן הרא"ש קובע שיש לברך על גרעיני פירות 'בורא פרי העץ' (אלא אם כן הם מרים).

באשר לפסיקת הלכה ביחס לגרעינים – השולחן ערוך אורח חיים ר"ב, ג פוסק כתוספות שעל גרעינים מתוקים יש לברך 'בורא פרי העץ', והמשנה ברורה שם ס"ק כג מציין שהרבה אחרונים חולקים ופוסקים כרשב"א, ולדעתם יש לברך 'בורא פרי האדמה'. באשר לקליפות, הט"ז אורח חיים ר"ד, טו פוסק שיש לברך עליהם בורא פרי האדמה; המגן אברהם אורח חיים ר"ב, יז פוסק שיש לברך עליהם 'בורא פרי העץ', ואילו ה'פרי מגדים (אשל אברהם ר"ב, יז) פוסק לברך שהכל, משום שלא נטעי אינשי אדעתא דקליפות. המשנה ברורה ר"ב, לט מביא את שלושת הדעות, ומכריע: "לברך עליהן שהכל ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא".

במסגרת הדיון על חיוב שומר לפרי בערלה, הסוגיה קובעת שחיוב זה חל רק משעה שהפרי מוגדר הלכתית כ'פרי'. הסוגיה לומדת שיעור זמן זה ממשנה בשביעית הדנה באיסור קציצת עצים שיש עליהם פירות בשביעית:

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו; ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו, והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות - משיוציאו;

משנה שביעית ד', י

מדברי הסוגיה מתבאר שהיא מזהה שיעורים אלו עם המושג 'בוסר', והשוואת הסוגיה בין המשנה בשביעית לבין ערלה מלמדת שמשעה שהפרי הוא בוסר, הוא פרי מוגדר הלכתית כ'פרי'. על סמך זה, התוספות הסיקו:

מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.

תוספות ברכות לו, ב ד"ה שיעורו כפול הלבן

הרא"ש מרחיב את הדברים לכל פירות העץ:

מכאן יש ללמוד שאין מברכין בפה"ע על הבוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בפה"א כמו קפריסין דאמרינן לעיל בפה"א ושאר האילנות משיוציאו מיד חשוב הוא לברך בפה"ע

רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן ה

על סמך הנ"ל, פסק השולחן ערוך:

הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן, מברך עליו: בפה"א, ומשהוא כפול הלבן ואילך מברך עליו: בורא פרי העץ; ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן, לעולם מברך: בפה"א, עד שיהיה גדול ביותר; ושאר כל האילן, משיוציאו פרי, מברכין עליו: בפה"ע ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל.

שולחן ערוך אורח חיים ר"ב, ב

הגר"א חולק על ראשונים אלו וכותב:

 

אבל צ"ע על עיקר הדין דמה ענין זה לשביעית דהא אפי' בשביעית אסור לאכול עד שיעשה אוכל דהיינו שיבואו לעונת המעשרות דאז הוי פרי אבל שביעית[2] אינו תלוי בפרי ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר דהוי פרי אף לענין ברכה:

ביאור הגר"א אורח חיים סימן רב

לדעת הגר"א השיעור הקובע לברכה הוא 'עונת המעשרות', שהוא שיעור מאוחר יותר וקרוב יותר למושג הלכתי של 'הבאת שליש'.[3] ה'ביאור הלכה' פוסק כגר"א:

עיין בביאור הגר"א שחולק על פסק השו"ע והוכיח דכל אלו הסימנים לא נזכרו בש"ס רק לענין איסור קציצת אילנות בשביעית אבל לענין ברכה מסתברא דבעינן דוקא משיגיעו לעונת המעשרות וקודם לכן לא חשיב פרי הראויה לאכילה וכן הוא ג"כ דעת הפמ"א ולפי דבריהם ישתנו כל הדינים שבסעיף זה דהיינו בענבים בעינן דוקא שיראו החרצנים מתוכן ובזיתים משיביאו שליש ובחרובין משיראו בהן נקודות שחורות והוא אות שמתחיל להשחיר וכן בכל מין ומין יש שיעור מיוחד לזה כמבואר הכל ברמב"ם פ"ב מהלכות מעשר ע"ש וקודם שהגיעו לשיעור זה אינו מברך רק בפה"א ויש סעד לדבריהם מהרמב"ם פ"ה מהלכות שמטה ופ"ח מהלכות ברכות ע"ש וכבר נשאו ונתנו בזה האחרונים והנה לפי דברי הגר"א והפמ"א מסתברא דאפילו מיתוק באור לא מהני כיון שאינו חשוב פרי קודם שהגיע לעונת המעשרות ולעולם מברך בפה"א ויש לנהוג כן למעשה לכאורה דבזה יוצא ממ"נ ומ"מ הנוהג כפסק האחרונים שנמשכו אחר השו"ע אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך אמנם אם לא היו ראויין לאכול רק ע"י הדחק אין לברך בפה"ע רק כשבשלן או מתקן

ביאור הלכה סימן רב ד"ה * ושאר כל

שנינו בברכות לו, ב:

פלפלי - רב ששת אמר: שהכל; רבא אמר: לא כלום.

ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: כס פלפלי ביומי דכפורי - פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי - פטור.

מיתיבי: היה רבי מאיר אומר, ממשמע שנאמר: וערלתם ערלתו את פריו, איני יודע שעץ מאכל הוא? אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל - להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו - זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר: +דברים ח'+ ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה!

לא קשיא: הא ברטיבתא, הא ביבשתא.

כרקע להבנת הסוגיה, נקדים בתיאור של פלפל, פרי עטו של ד"ר משה רענן:

הפלפלין מזוהים כפלפל השחור שפירותיו המיובשים והטחונים משמשים כתבלין חשוב במטבחים ברחבי העולם. היום ניתן למצוא אותו כמלווה קבוע של המלח. הפלפל השחור הוא צמח מטפס ממשפחת הפלפליים (Piperacea) שמקורו וגידולו העקרי בעת העתיקה ובמידה רבה גם היום היה בדרום הודו. היום מגדלים אותו באזורים טרופיים נוספים כמו למשל באינדונזיה וסביבתה.

...

הפירות הבשלים הגדלים באשכולות הם בעלי צבע אדום כהה. לאחר הייבוש הם הופכים לגרגירים קטנים בקוטר של כחמשה מילמטרים שאותם המהדרים בתבול טוחנים סמוך לארוחה. מצמח הפלפל השחור מפיקים תבלינים בגוונים נוספים לצבע השחור כמו לבן, ירוק וורוד. צבעים אלו אינם מינים אחרים אלא תוצאה של צורות עיבוד שונות של פרי זהה. התבלין השחור מופק מפירות בוסר של הפלפל השחור. לפלפל טעם חריף חזק הבולט בתבשיל גם בריכוזים נמוכים ולכן מציע רבי אבא להשתמש בפלפלין כמדד מחמיר לנתינת טעם.

יש להבדיל בין הפלפלין שהיו מוכרים לקדמונים לבין צמח הפלפל שאת פירותיו אנחנו אוכלים בשלמותם (פלפל ירוק, גמבה וכו'). צמחים אלו שמוצאם הוא באמריקה הגיעו לאזורנו ולכל ה"עולם הישן" מאוחר יותר ורק לאחר גילוי אמריקה על ידי קולומבוס. פלפלים אלו שייכים למשפחה שונה, משפחת הסולנים, הכוללת גם את העגבנייה והחציל. התבלין האדום פפריקה איננו נעשה מזן אחר של הפלפל השחור אלא מופק מאחד ממיני הפלפל ה"אמריקאי".

משה רענן, מדור 'להרחיב' בפורטל הדף היומי[4]

הסוגיה דנה במחלוקת האמוראים בדין ברכת הפלפל, תוך השוואה לשני תחומי הלכה – יום הכיפורים וערלה. הגמרא מציינת שדינו של רבא שהכס פלפלי ביום הכיפורים פטור מלמד שפלפלי אינם ראויים לאכילה, ולכן רבא פסק שאין לברך על אכילת פלפל. ברם, הברייתא הקובעת בשם רבי מאיר שפלפלי חייבים בערלה, מלמדת שפלפלי נחשבים כמאכל ראוי. הסוגיה מבחינה בין רטיבתא ליבישתא. הפטור ביום הכיפורים ומחלוקת האמוראים האם לברך על אכילת פלפל נסוב על פלפל יבש, ואילו דין ערלה נוהג בפלפל רטוב. לאור מה שלמדנו עד כה על ההשוואה בין ערלה לבין 'ברכות הפירות', מסתבר שהחיוב בערלה מלמד שפלפל רטוב הוא 'פרי העץ', ולכן ברכתו תהיה 'בורא פרי העץ". כך פוסקים תלמידי רבנו יונה (רב אלפס כה, ב ד"ה פלפלי), ורא"ש (ברכות ו', ו). ברם,  גאונים (ראה בסמוך את דברי הרמב"ן), רי"ף (רב אלפס כה, ב) ורמב"ם (ברכות ח', ז) פסקו שברכת הפלפל הרטוב הוא 'בורא פרי האדמה'. על כך מקשה הרמב"ן:

ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א,

וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה וקרינן ביה את פריו, פרי העץ בעי ברוכי... שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם... אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ, והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין, וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל, ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ,

הרמב"ן מציע:

ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור, זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופו של אילן הם, וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל (הוא) יתכן דעץ מאכל קרי ליה [ומ"מ] בפה"א מברכינן (בעין) [כעץ] הנאכל, וקבלת הגאונים נקבל

חידושי הרמב"ן ברכות לו, ב

בדברים אלו, הרמב"ן נסוג מההשוואה המוחלטת בין ערלה לבין 'ברכות הפירות', וקובע שלדעת הגאונים יש לחלק בין התחומים. החידוש שנלמד לחייב פלפל בערלה , היות ומדובר בעץ שטעם עצו ופריו שווה, הוא  שגזע עץ הנאכל חייב בערלה. היות וכן, הרי שלא נקבע בהלכות ערלה שפלפל הוא 'פרי העץ', ויש לברך עליו את הברכה הראויה לברך על גזע – 'בורא פרי האדמה'. הרשב"א משווה את פלפלי רטיבתא לקורא, תוך שימוש מחודש בכלל של "לא נטעי אינשי" (לעיל שיעור 22):

כיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן ביבשותן שחוקין בתבלין בלבד. ואינן נאכלין כן בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים. אין מברכין עליהן בורא פרי העץ אלא פרי האדמה. וקרוב היה שלא יברכו עליהן אלא שהכל כקורא. אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין עליהם בורא פרי האדמה מיהא הואיל וחייב הכתוב בערלה כדאית' התם שרבה אותן הכתוב מדכתב (ויקרא י"ט) ונטעתם כל עץ מאכל

שו"ת הרשב"א חלק א סימן ת

הרשב"א מחדש ש"רובא לא נטעי אינשי" מפקיע את ברכת 'בורא פרי העץ' ומעמידו על ברכת 'בורא פרי האדמה'. בהסבר שיטתו נראה שלוּ רוב הנוטעים היו נוטעים אותו על דעת לאכלו ברטיבתא היינו רואים בפלפל 'פרי העץ'. עצם העובדה שרוב הנוטעים פלפל חפצים לייבשו ולאכלו כתבלין, מלמדת על כך שהם לא רואים בו פרי אלא רואים אותו כגזע עץ. ברם, דרשת הברייתא קבעה שהוא חייב בערלה, וזאת בעקבות ההכרה בקיום מיעוט הנוטעים על דעת לאכלו. היות וכן, הרשב"א מציע דברים מעין שיטת הרמב"ן –  הפלפל אינו פרי עץ אלא 'עץ מאכל', ולכן ברכתו היא 'בורא פרי האדמה'.

הדיון עד כה הושתת על הנחת היסוד לפיה יש לקבל להלכה את דינו של ר' מאיר בברייתא שפלפלין חייבים בערלה ברם, יש לבחון את עצם הנחת היסוד, שכן ייתכן שאין יסוד לחיוב פלפלין בערלה. ואכן, בהסבר שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו לברך על פלפלי רטיבתא 'בורא פרי האדמה', הנצי"ב מוולוז'ין הציע שהם דחו ברייתא זו מהלכה ופטרו פלפלין גם מערלה.[5] לדעתו, אף הרי"ף והרמב"ם משמרים את ההשוואה בין ערלה לבין 'ברכות הפירות', ויש לברך 'בורא פרי העץ' על כל מה שחייב בערלה.

בשיעור זה השלמנו את העיון בהשוואה שבין הגדרות פרי לעניין ברכת 'בורא פרי העץ' לבין מושגים השאובים מהעולם של זרעים. במסגרת סוגית צלף, הגמרא משווה בין הגדרות לעניין ערלה לבין הגדרות לעניין ברכה. הראשונים נחלקו האם לקבל השוואה זו למסקנה. בשיעור זה ראינו את שיטת הגאונים שיש לברך על פלפלי 'בורא פרי האדמה' למרות שהם חייבים בערלה. מדברי הרמב"ן נראה שהוא סבור שהגאונים דחו את ההשוואה בין התחומים. עמדה דומה נוקט הראב"ד שפסק שיש לברך 'בורא פרי העץ' על קפריסין, למרות שהם פטורים מערלה (ראה שיעור 23). לעומתם, רבנו יונה והרא"ש סבורים שיש לאמץ למסקנה את ההשוואה, ולכן פסקו שברכת פלפלין רטובים היא 'בורא פרי העץ'. אף בין אלו שפסקו שיש לברך על פלפלין רטובים 'בורא פרי האדמה', ראינו את הסבר הנצי"ב שהרי"ף והרמב"ם  פוטרים פלפלין מערלה, כך שההשוואה בין התחומים היא גם לשיטתם.

ראינו בשיעור זה כיצד בעלי התוספות מיישמים את ההשוואה הנ"ל ולכן פסקו לברך 'בורא פרי העץ' על גרעיני פירות ועל פירות משלב בוסר ואילך. הרשב"א חלק על פסקם בעניין גרעינים, משום שלדעתו חיובם בערלה אינו משום שהם פרי אלא כנספחים לפרי.

בזאת, אנחנו מסיימים את עיננו ב'ברכות הפירות' ועוברים לדון בשיעורים הקרובים בברכות הדגן  המוציא לחם מן הארץ וברכת בורא מני מזונות.