דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | פרק ו': הנפילים

קובץ טקסט

 

כזכור, בפעם שעברה עמדנו על כך שמבחינת מבנה היחידה (פרק ו פס' א-ח) נראה כי נוכחות הנפילים בארץ נבעה ישירות מחטאי האדם המיניים ומשקפת את אותה מציאות עגומה.

עלינו לשאול כעת האם מבנה זה מקבל אישוש ממקומות אחרים בתנ"ך?

נעיין בספר דברים פרק ט בפס' א-ו. מה תוכל להסיק מן האמור שם? האם יש בכך משום תימוכין למבנה היחידה שלנו?

על מנת להשלים את התמונה עי' בספר ויקרא פרק יח בפס' כד-ל. מהם התועבות שעשו אנשי הארץ? (עי' בפס' א-כג) האם כעת נמצאו תימוכין מספיקים למבנה הנ"ל?

העובדה שמוזכרת בספר ויקרא כי אנשי הארץ מנושלים בעקבות התועבות המיניות שלהם מצטרפת כאמור גם לכתוב בספר דברים שבני הענק מנושלים מתוך רשעתם ולא משום סיבה פוליטית אחרת.

עובדה זו גם נאמרת במפורש לאברהם אבינו במעמד ברית בין הבתרים בספר בראשית בפרק טו.

יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.  יז

הקב"ה סוקר בפני אברהם השתלשלות אירועים עתידית, ומנכיח בפניו את העובדה כי בניו יבואו לרשת את הארץ רק כאשר ישלם עוון האמורי. עי' בדברי הרמב"ן על אתר המובאים כאן:

עון האמורי - הזכיר התקיף שבהם אשר כגבה ארזים גבהו, ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו ועונותיו ילכדונו. ועוד, כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה

דברי הרמב"ן אינם מקריים. הם לקוחים מספר עמוס פרק ב פסוק ט:

וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. 

וכעת מתברר שהדברים מכוונים לאותם ענקים שמוזכרים בספר דברים פרק ט שמנושלים מן הארץ בשל רשעתם ועוונם.

המעניין הוא שבאותה פרשה ניתנות לאברהם שתי הבטחות שונות. מהן? (האחת בפס' ה והשניה בפס' ז)

אין מיקומן של שתי ההבטחות (הבטחת הזרע וירושת הארץ) בסמיכות לנישול האמורי מקרי. שכן כעת מתברר שהגויים הללו מנושלים דוקא בשל טומאת הזרע שלהן שטימאה את הארץ, ובמקומם כאמור יבוא זרע טהור אשר יירש את הארץ ויטהר אותה. לא פעם עמדנו על הקשר שבין יחסי איש ואשה ובין יחסי אדם ואדמה, דומה שכאן מצטייר לנגד עינינו יישום נוסף. האירוני הוא שההיסטוריה אכן הצדיקה את הקשר.

לקנין שדה עפרון ליד חברון התורה מקדישה את תשומת הלב הרבה ביותר. שדה עפרון זו, מה טיבה? חשיבותה של שדה עפרון בתחום ההלכה היא, שמשם למדו חכמים קידושי אשה.

"האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף, בשטר ובביאה. בכסף מנא לן - גמר קיחה קיחה משדה עפרן. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה' וכתיב התם 'נתתי כסף השדה קח ממני'" (קידושין ב.)

ואכן, קשור קנין השדה העברי הראשון לברית הנישואין העברית הראשונה, הברית בין אבי האומה לאימה. אברהם קונה את השדה והמערה למען שרה ולכבודה.

אך לא רק אברהם ושרה התיישבו בחברון כי אם גם ילידי הענק המוכרים לנו מכבר:

 

וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה, מִמִּלְחָמָה.  {פ} (יהושע יד טו)

 

באותו מקום שם רבצו הענקים המבטאים את טומאת הזרע, באותו מקום ממש ייקבר אברהם ושרה אשתו ושאר הזוגות האחרים המבטאים את נוכחות הזרע הטהור כנגד הזרע הטמא.

 

ב.

מי שאמון על קיום ההבטחה האלהית שניתנה לאברהם הוא לא אחר מאשר יהודה. נסביר את דברינו. בספר שמות פרק ו נאמר:

ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.  ט

 

התורה מגלה כי שם י-ה-ו-ה שמסמל את קיום ההבטחה (רש"י: ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי) לא נודע לאבות והוא מתגלה כעת עם היציאה ממצרים. מה שמעניין הוא שלפחות ללאה שם זה היה מוכר וידוע בבראשית פרק כט:פסוק לה:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.

מדוע יהודה נכתר בשם זה?

אנחנו נאמר כי שם י-ה-ו-ה לא יכול להתגלם במישהו אחר מלבד יהודה שדואג לקיום בפועל של ההבטחה שניתנה בברית בין הבתרים: הירידה למצרים והעליה לארץ ישראל.

יהודה הוא זה שכנגד האחים קם ואומר :

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו.

יוסף הורד למצרים בעצת יהודה (עי' גם בדברי רש"י לפרק לז פס יד ד"ה מעמק חברון). יהודה הוא זה שגם מכשיר הפועל את התיישבות בני ישראל במצרים כאמור בפרק מו בספר בראשית:

פסוק כח: וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. 

ומסביר שם רש"י: להורות לפניו - כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה

יהודה אכן קיים את ההבטחה של 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' אמנם אותו יהודה הוא זה ששוב יעמוד מול האחים ויאמר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

הלא הוא כלב בן יפונה למטה יהודה. אותו כלב הוא זה שריגל את הארץ הגיע עד לחברון:

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם. 

ויבא עד חברון - , (סוטה לד) כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם וכן הוא אומר (דברים א) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וכתיב (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון

והוא זה שבסופו של דבר יכרית בעצמו את הענקים מחברון ויבסס שם את הזרע הטהור:

וְעַתָּה, תְּנָה-לִּי אֶת-הָהָר הַזֶּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא:  כִּי אַתָּה-שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי-עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת--אוּלַי יְהוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. 

...

יג וּלְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי-יְהוּדָה, אֶל-פִּי יְהוָה, לִיהוֹשֻׁעַ--אֶת-קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק, הִיא חֶבְרוֹן.  יד וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב, אֶת-שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק--אֶת-שֵׁשַׁי וְאֶת-אֲחִימַן וְאֶת-תַּלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק. 

מדוע דוקא שבט יהודה אמון על גירוש הזרע הטמא?

נראה שסיבה זו עולה מסיפור שנראה לכאורה מיותר אך מקבל מקום מרכזי בספר בראשית והוא סיפור יהודה ותמר. אותו יהודה שלכאורה נוהג את מנהג בני האלהים לבוא ולקחת לו מכל אשר בחרו:

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא;

הוא אותו יהודה שגם יודע להודות ובחטא ולעזוב אותו עזיבה גמורה:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)