דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף קז | שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים

אנו מורגלים בתפיסה שלפיה יש בתורה שלוש שבועות נפרדות, שלכל אחת מהן מחייב משלה: שבועת מודה במקצת, שבועת השומרים ושבועת עד אחד. ואולם בסוגייתנו מתעורר סימן שאלה משמעותי באשר לסיווג זה.

ראשית, הסוגיה מביאה את עמדתם הייחודית של רבי חייא בר אבא (קו ע"ב) ורמי בר חמא (קז ע"א–ע"ב) שאין השומר מתחייב שבועה עד שיודה במקצת. להלכה מקובלת דעת רבי חייא בר יוסף, ש"כי כתיב 'כי הוא זה' – אמלוה הוא דכתיב", אבל רבנו תם (הובאו דבריו בתוספות ד"ה עירוב) סבור שגם לשיטה זו דרושה הודאה במקצת כדי לחייב בשבועת השומרים, אלא שגדריה שונים מן הגדרים שיש בשבועת מודה במקצת רגילה (עיין שם).

עם זאת, אין ספק שהגישה המקובלת יותר היא הגישה שהובאה בתוספות בשם הריב"א, ולפיה אלו מחייבים נפרדים שאין קשר ביניהם. לדבריו, שומר יכול להתחייב שבועה בשני אופנים שונים. אם השומר כופר בטענה שהחפץ הגיע אליו כפיקדון או טוען שהחזיר את החפץ – זוהי תביעת ממון רגילה, הבנויה מטענה ומכפירה בה, ובמקרה כזה אכן דרושה הודאה במקצת כדי לחייב שבועה. אך אם השומר טען שהחפץ אבד באונס, שוב אין זו תביעת ממון רגילה כי אם תביעה ייחודית לפרשת שומרים: התובע אינו יכול לדעת מה אירע לחפץ, ואינו יכול לדרוש אלא שהשומר יישבע לו שהחפץ אינו ברשותו, שלא שלח בו יד ושלא פשע בו. שבועה זו אינה באה על עסקי טענה וכפירה (לשון הגמרא בבא מציעא ד ע"א), והשומר מתחייב בה גם בלי הודאה במקצת.

גישה ייחודית ומעניינת עולה מדברי רש"י בסוגייתנו:

"אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה... אבל בפקדון, דאין כאן טובה, מעיז ומעיז, הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה".

מדברי רש"י עולים שני חידושים:

1. תאורטית אפשר היה לחייב שבועה גם בכופר בכול, אלא שהסיטואציה של הלוואה – הטובה שעשה המלווה ללווה – שוללת במידה סבירה את האפשרות שהכופר בכול משקר, שכן "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה".

מדוע יש עילת חיוב תאורטית בכופר בכול? ייתכן שזוהי תפיסה קיצונית של דברי הגמרא הנ"ל בבבא מציעא "שעל ידי טענה וכפירה הן באין", ולפיה עצם העימות המתחולל בבית הדין בין התובע לנתבע מחייב את הנתבע להישבע לתובע (עיין בתוספות ובתוספות הרא"ש שם). כמובן, תפיסה כזו מערערת באופן משמעותי את העיקרון "המוציא מחברו עליו הראיה".

דרך אחרת היא לבסס את החיוב העקרוני של כופר בכול על מושג המופיע במסכת שבועות (מ ע"ב): "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו". חזקה זו מקנה יתרון לטענת התובע, ועקרונית היא מסוגלת לחייב שבועה, אלא שכנגדה ניצבת חזקה אחרת: "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה". לפי זה אפשר להבין כי שבועת היסת, הנדונה במסכת שבועות, מבוססת על משתנים שקיימים גם מדאורייתא; ואין כאן מקומו.

2. לפיכך כאשר אדם תובע מחברו חפץ שהפקיד אצלו, והלה טוען להד"ם, יש מקום לחייבו שבועה, שכן "בפקדון, דאין כאן טובה, מעיז ומעיז". עמדה זו אינה מקובלת בראשונים כלל ועיקר (ראה טור חושן משפט סימן פ"ז).

ועוד דבר שלישי משתמע מדברי רש"י הללו: גם כאשר השומר טוען שהחפץ אבד באונס, יסוד השבועה הוא עסקי הטענות שביניהם, ולא המקרה הייחודי של מפקיד ושומר; וצריך עיון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)