בבא קמא | דף עט | חיוב ארבעה וחמישה בהקדשה

סוגייתנו קובעת שאפשר להתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה בהקדשת הבהמה:

"גנב והקדיש... משלם תשלומי ארבעה וחמשה... מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים".

הראשונים הקשו שקביעה זו סותרת סוגיה קודמת. בדף עד ע"ב שנינו "גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר – משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ד' וה'", והגמרא אומרת על כך:

"גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר... אלא אהקדש ליחייב – מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים... מכרו להדיוט – מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון, מכרו לשמים – מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". (עו ע"א)

התוספות (בשתי הסוגיות) יישבו סתירה זו באמצעות חילוק בין הקדשת הבהמה למזבח, שאינה מחייבת בארבעה וחמישה, ובין הקדשתה לבדק הבית, המחייבת בתשלום. הקדשה לבדק הבית מנתקת באופן מוחלט בין המקדיש לדבר המוקדש, ועל כן היא נחשבת מכירה לעניין ארבעה וחמישה, אך לגבי קודשי מזבח תקפים דברי הגמרא שגם לאחר ה'מכר' עדיין נקראת הבהמה "תורא דראובן": "שקרבן קרב לכפר על הבעלים, ונשחט לשמו, ושם בעליו עליו" – מאחר שהבהמה המוקדשת נושאת עדיין את זהות הבעלים, אין המכירה מוחלטת דייה לחייב.

הרי"ד (בתוספותיו, עו ע"א) העיר שגם בקודשי בדק הבית נותר, ברמה מסוימת, שם הבעלים על החפץ המוקדש: "ואם הקדישו לבדק הבית נמי שמו עליו, שהרי הבעלים מוסיפין חומש בפדיונו וכל אדם אין מוסיפין חומש".

ואכן הגר"ח סולובייצ'יק (בחידושיו על הש"ס, סימן רמ"ט) אימץ את חילוקם של התוספות, אך ביאר אותו באופן שונה, באמצעות הבחנה יסודית בין שני סוגי ההקדשות. לדבריו, הקדשת בהמה למזבח היא ביסודה פעולה איסורית – החלת קדושה וייעוד להקרבה – ופעולה זו אינה נחשבת מכירה לעניין ארבעה וחמישה. הקדשה לבדק הבית, לעומת זאת, היא פעולה ממונית ביסודה – העברת חפץ לבעלות גבוה – שהתוצאה האיסורית (חיוב מעילה על הנאה מן החפץ המוקדש) היא רק תולדה שלה, ופעולה ממונית שכזו היא אכן מכר לעניין ארבעה וחמישה.

מה מעמדה הממוני של בהמה שהוקדשה למזבח? האם היא נותרת בבעלות המקדיש? לכאורה זה מה שעולה מלשון הגמרא "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", אך הגר"ח טוען שאין הדבר כך. לדעתו, בעקבות הקדושה שחלה על הקורבן, זוכה ההקדש גם בבעלות עליו, אלא שאין בכך כדי לחייב בארבעה וחמישה, משום שה'מכירה' מצד עצמה הותירה את השור "תורא דראובן", ושינוי הבעלות לא נעשה על ידי המקדיש.

ואכן התוספות (עו ע"א ד"ה והשתא) טוענים שלעניין ייאוש ושינוי רשות נחשבת הקדשה למזבח שינוי רשות, משום שבסופו של דבר הרשות משתנה. אומנם מדבריהם במקום אחר (סז ע"א ד"ה מעיקרא) משתמע שאין כאן שינוי רשות, ושההקדשה חלה מדין ייאוש ושינוי שם, דמעיקרא חולין והשתא הקדש. ויש לעיין אם נחלקו בגדרי קודשי מזבח – אם אכן עוברת הבעלות להקדש, או שמא נחלקו בגדרי ייאוש ושינוי רשות – אם יש צורך שהגנב עצמו יחולל את שינוי הרשות. ואכמ"ל.