בבא קמא | דף עז | מעמדה של פרה אדומה

במסגרת הדיון בדעת רבי שמעון בעניין מי שגנב בהמה והקדיש אותה עוסקת הגמרא בסוגייתנו בעמדה אחרת של רבי שמעון: "כל העומד לזרוק – כזרוק דמי, וכל העומד לפדות – כפדוי דמי". את ההלכה השנייה לומדת הגמרא מדעת רבי שמעון שלפרה אדומה יש "שעת הכושר", כלומר יש אפשרות לפדותה ולהוציאה לחולין.

התוספות (עז ע"א ד"ה פרה [הראשון], עז ע"ב ד"ה אומר) בחנו את האפשרות לפדות פרה אדומה לאור שאלת מפתח בדבר מעמדה: האם היא 'קודשי מזבח' או 'קודשי בדק הבית'. בשפה פשוטה יותר, השאלה היא אם פרה אדומה היא קורבן, שבמקום להקריבו על המזבח מקריבים אותו בהר המשחה ומזים את דמו לכיוון המקדש, או שמא היא איננה קורבן אלא דבר המשתייך באופן כללי יותר למערכת המקדש (ככלי המקדש וכיוצא בהם).

הנפקא מינה המרכזית של חקירה זו היא בשאלת קיומם של פסולי מזבח בפרה אדומה. כידוע, יש בהמות הפסולות מלהיקרב על גבי המזבח: בהמות שיש להן קשר לעבודה זרה, בהמות שנעברה בהן עבירה של גילוי עריות ועוד. אם פרה אדומה היא קורבן, מובן שהיא תיפסל גם בפסולים אלו; אך אם היא קודשי בדק הבית – אין סיבה שבהמות אלו יהיו פסולות לה.

ממסקנת הסוגיה בעבודה זרה (כג ע"ב; ועיין תוספות שם ד"ה אלא) עולה שלפרה יש מעמד כפול. מצד אחד "חטאת קרייה רחמנא" – התורה (במדבר י"ט) מגדירה את הפרה כ"חטאת", כלומר מדובר בקורבן, הדומה לקורבן חטאת, והרמב"ן בפירושו לתורה (שם פסוק ב) ביאר שרוב הקורבנות עולים לריח ניחוח במקדש, אך פרה אדומה עולה לריח ניחוח דווקא מחוצה לו. מצד שני, מבחינות מסוימות נחשבת פרה אדומה קודשי בדק הבית, ולכן יש תנאים המצריכים כתובים מיוחדים כדי לפסול בהמות שונות למצווה זו.

נראה להסביר שמצד מעמדה אכן מוגדרת הפרה כקודשי בדק הבית, שהרי הקדשתה אינה לצורך המזבח, כי אם לשימוש אחר, שאומנם קשור למקדש – טהרת טמאי מת, שתכליתה למנוע את טומאת משכן ה', כמבואר בפרשת פרה. ואולם מבחינת תהליך ההכשרה שלה – שחיטה, הזאת דם ושרֵפה – הפרה היא אכן קורבן. קיצורו של דבר: הפרה היא קודשי בדק הבית, אלא שמתעסקים בה כפי שמתעסקים בקודשי מזבח.