דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף מג | מחילת כופר

בעולם ההלכה יש עבירות שונות שתיקונן מחייב תשלום ממוני. באופן כללי אפשר לדבר על שני מודלים של תשלומים כאלה:

א. אדם קלקל דבר מה, ועליו לתקנו באמצעות תשלום, המזכה אותו בכפרה מכוח התיקון של מה שעשה.

ב. תשלום המכפר מצד עצמו, ללא קשר לתיקון שהוא יוצר.

נבהיר את הדברים באמצעות שתי דוגמות. כידוע, אדם שהיה חייב לחברו ממון, אך כפר בחיובו זה ואף נשבע על כך לשקר, חייב להשיב את הגזלה בתוספת חומש וקורבן (ויקרא ה, כ–כו). והנה המשנה להלן בדף ק"ג קובעת שאם הנגזל מחל לגזלן על הממון, נפטר הלה מתשלום ואף מן הקורבן. הראשונים (עיין למשל בשיטה מקובצת שם בשם הרא"ש) מבארים שתשלומי חומש הם תשלומי ממון, שנועדו ביסודם לפצות את הנגזל, ואם הושג פיצוי כזה בלי תשלום – זכה הגזלן הנשבע לשקר לכפרה. לפנינו, אם כן, דוגמה למודל הראשון: תשלומי ממון המשמשים פיצוי ומפיקים בסופו של התהליך גם כפרה.

תחום אחר שיש בו חיוב חומש הוא דינו של זר שאכל תרומה. אלא שכאן קובעת המשנה (תרומות ו, א) שהכוהן אינו יכול למחול על התשלום, ויתרה מזאת – האוכל תרומת הפקר חייב אף הוא להוסיף חומש. התוספות (פסחים כט ע"א ד"ה מאן) למדו מכאן שתשלומי חומש של זר שאכל תרומה אינם תשלומי ממון, וביסודם הם תשלומי כפרה. במצב כזה, המתאים למודל השני שהצגנו, אין עובר העבירה מתכפר עד שישלם.

מה אופיים של תשלומי כופר שמשלם בעליו של שור שהרג אדם – האם אלו תשלומי ממון, המזכים את בעל השור בכפרה באמצעות פיצוי על ההריגה, או שמא התשלום עצמו הוא זה שמכפר? התוספות בסוגייתנו (ד"ה מאי) קבעו בפירוש שלקרובי הנהרג אין סמכות למחול על הכופר. לאור האמור לעיל יש להסיק מכאן שכפרת הכופר גלומה, לדעת התוספות, בתשלום עצמו, ולא בפיצוי שהוא מניב.

דומה שאת טענת התוספות אפשר לבסס על סברה פשוטה: תשלומי ממון לא יפצו לעולם על אובדן חיים. על פגיעה ממונית, ואולי גם על פגיעה גופנית, אפשר לפצות בממון, אך לחיי אדם אי אפשר לקבוע כל קצבה ממונית. לפיכך אם מצאנו תשלומים כלשהם הקשורים למיתתו של אדם, על כורחנו יש לפרשם כתשלומי כפרה ולא כתשלומי פיצוי.

מהרב עזרא ביק שמעתי שייתכן ששאלה זו, בדבר האפשרות לפצות פיצוי ממוני על מיתת אדם, נתונה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. כידוע, שור מועד שהרג עבד חייב שלושים שקלי כסף, אך לא שור תם. הרמב"ם (נזקי ממון סוף פרק י') פוסק שבמצב כזה חייב בעל השור לשלם חצי מדמי העבד, כדין כל שור תם שהזיק. הראב"ד בהשגתו שם מדייק מדברי הרמב"ם שדווקא בעבד יש חובת תשלום ממוני, אך לא בבן חורין, והוא עצמו חולק וקובע שגם לבן חורין יש שווי ממוני, ובמקרים מסוימים מתחייב בעל השור לשלמו. הרב ביק הסביר שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה הנ"ל: לדעת הרמב"ם אין כל אפשרות לָשׁוּם חיי אדם בממון (למעט במקרה של עבד), בעוד הראב"ד סבור שאפשר לקבוע שיעור כלשהו של דמים כפיצוי על מותו של אדם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)