בבא קמא | דף מב | ירושת כופר

הגמרא בסוגייתנו מביאה את חידושו של רבי עקיבא: "מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה". הסוגיה דנה בשאלה מה התרחיש שעליו מדבר רבי עקיבא, ובסופו של דבר היא מסיקה שדבריו עוסקים באישה גרושה.

עיוננו יתמקד בשאלה מעניינת בדיני כופר העולה מסוגייתנו. הגמרא קובעת כי כופר "אין משתלם אלא לאחר מיתה", כלומר החיוב לשלם כופר נוצר אך ורק לאחר מיתתו של הניזק. קביעה זו שימשה בסיס לדיון יסודי באחרונים בשאלה מיהו הנמען של תשלומי הכופר. ההבנה הפשוטה היא שתשלומי כופר מופנים כלפי היורשים, ולא כלפי הניזק עצמו, שכבר הלך לעולמו, וכפי שכתב למשל המנחת חינוך (מצווה נ"א): "דהתחלת החיוב שחייבה התורה הוא ליורשים".

ואולם כמה אחרונים לא קיבלו הבנה זו. וכך מסביר החזון איש (בבא קמא טו, לו ד"ה ולדבריהם): "דסוף סוף היורשים יורשים מכוח המת, ולא מסתבר דהתחלת החוב אינו למת אלא ליורשים". החזון איש דוחה בפירוש את סברת המנחת חינוך, וגורס כי חיוב הכופר מופנה ביסודו כלפי ההרוג, ומכוחו הוא עובר ליורשיו. בדרך זו מבאר החזון איש את שאלתה של סוגייתנו מיהו היורש של האישה: ירושה היא העברת ממון מן הנפטר לאדם אחר, ואם החיוב מופנה מלכתחילה כלפי קרובי הנרצח – אין מדובר בירושה! אם כן, מן העובדה שהסוגיה מזכירה בפירוש שאלות שונות בדיני ירושה למד החזון איש כי הממון אכן מיועד לנרצח, ורק מכוחו הוא עובר לקרוביו.

נפקא מינה מעניינת למחלוקת זו נוגעת למעמדם של בעלי חובו של הניזק ההרוג. החזון איש אומר שמאחר שתשלומי הכופר מופנים ביסודם כלפי הניזק, רשאי בעל חובו לגבותם עוד לפני היורשים. ואכן, המנחת חינוך חולק בפירוש על מסקנה זו ומסביר שמאחר שהתשלומים מופנים מלכתחילה לקרובי הנרצח, אין בעל חובו יכול לגבות מהם.

מחלוקת אחרונים זו עשויה להיות מקבילה לספק היסודי שמעלה הגמרא בדף מ' ביחס לאופיו של חיוב הכופר – האם מדובר בתשלומי ממון או בתשלומי כפרה. אם אלו תשלומי ממון, מסתבר שעיקרם בפיצוי על הנזק: בדיוק כשם שמי שניזוק באיבר אחד זכאי לפיצוי, כך זכאי לפיצוי אדם שאיבד ח"ו את כל גופו. הבנה זו הולמת יותר את תפיסתו של החזון איש, שחיוב הכופר מופנה כלפי הניזק, שהוא למעשה ה'מפסיד'. ברם אם כופר נועד (כשמו) לכפר על בעל השור המזיק, אכן אין הכרח לקשור אותו לנזק הממוני שנגרם לנרצח, והדבר מתאים יותר לגישת המנחת חינוך שהחיוב מופנה מלכתחילה כלפי היורשים. אף שהסבר זה אינו תקף למסקנת הסוגיה בדף מ', שלפיה מודים הכול שכופרא כפרה, יש בו כדי לשפוך אור על ההבנה העקרונית של תשלומי כופר.