בבא קמא | דף לו | שותפות המזיק והניזק בשור תם

הגמרא בדף ל"ג דנה במחלוקתם היסודית של רבי עקיבא ורבי ישמעאל בדבר אופייה של גביית תשלומי חצי נזק משור תם שנגח. המחלוקת שבה ונזכרת בסוגיות נוספות במהלך הפרק, וכן בסוגיה בדף ל"ו הפותחת את פרק רביעי.

לעמדתו של רבי עקיבא, שהניזק נעשה שותף עם המזיק בשור, עולים במהלך הסוגיות יישומים שונים: אם השור המזיק איבד מערכו – הניזק מפסיד, ואם ערכו עלה – הניזק מרוויח (לד ע"א); אם השור שב ומזיק – מוטלת האחריות לנזק השני גם על הניזק הראשון (משנה ריש פרק רביעי, לו ע"א); המזיק אינו יכול להקדיש את השור, משום שבעלותו עליו אינה מושלמת (לג ע"ב) ועוד.

שאלה מרכזית שדנו בה הראשונים היא מאימתי חלות כל אותן הלכות הנובעות משותפות הניזק והמזיק בשור. לדעת הרמב"ם (נזקי ממון ח, ו–ח) כל ההלכות הללו חלות רק לאחר ההעמדה בדין, כלומר השותפות בשור איננה תוצאה של מעשה הנזק אלא של החיוב שהטיל בית הדין על בעל השור המזיק.

בביאור דברי הרמב"ם מצאנו שתי גישות בין האחרונים. בעל קצות החושן (תז, א) סבור שלדעת הרמב"ם תשלומי חצי נזק בשור תם הם קנס. כידוע, חיובי קנסות (כגון חיובו של גנב בתשלומי כפל) מתהווים רק בפסיקה מפורשת של בית הדין, והקצות מבין שכך הדבר, לשיטת הרמב"ם, גם בסוגייתנו: תשלומי חצי נזק – שמשמעותם לדעת רבי עקיבא היא שותפות בשור – הם קנס, ולכן השותפות בשור חלה רק לאחר העמדה בדין.

הגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק ותלמידיו (יעוין ב"ברכת שמואל" בבא קמא סימן כ"ד; וכן מובא בשם נכדו של הגר"ח, הגרי"ד סולובייצ'יק) טענו שאין הכרח בדברי הקצות וכי שיטת הרמב"ם עולה בקנה אחד גם עם הדעה שתשלומי חצי נזק הם ממון ולא קנס. עצם החיוב לשלם חצי נזק, טען ר' חיים, אכן חל כבר בשעת הנגיחה, עוד לפני ההעמדה בדין, אלא ששותפות הניזק והמזיק בשור איננה תוצאה ישירה של מעשה הנזק, שכן יצירת שותפות דורשת פעולה משפטית כלשהי. לרוב פעולה זו היא מעשה קניין, אך בנידון דידן הפעולה המשפטית שתיצור את השותפות היא ההעמדה בדין. אם כן, ר' חיים מבחין בין עצם החיוב לשלם חצי נזק (בלשונו – "השעבוד") ובין השותפות ("החלטה וקנין"), שהיא הדרך המעשית לגביית התשלום.

ראשונים אחרים חלקו על הרמב"ם וקבעו שהשותפות בשור אכן חלה כבר בשעת הנזק. כמה אחרונים הסבירו שהבנה זו מבוססת על התפיסה שתביעתו של הניזק איננה כלפי בעל השור אלא כלפי השור עצמו. חידוש זה מבוסס על סוגיות שונות, כפי שנתבאר ביתר הרחבה בעיונו של הרב ברוך וינטרוב לדף ל"ג.