דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף לה | שיטת סומכוס בספק ממון

המשנה בדף ל"ה מציגה תרחישים שונים של נזק שלא ברור כיצד התרחש – הניזק מאשים אדם כלשהו באחריות לנזק, ואילו הלה טוען שאינו אחראי לנזק, או שחלקו בנזק קטן יותר מן החלק שמייחס לו הניזק. ביחס לכל אותם ספקות נוקטת המשנה את הדין הפשוט "המוציא מחבירו – עליו הראיה", כלומר אם הניזק מעוניין להוציא ממון מאדם מסוים, עליו להביא ראיה ברורה כי אותו אדם אכן אחראי לנזק שהתרחש, ואם לא יביא ראיה – לא יוכל לגבות ממון מחברו.

הגמרא על אתר מביאה את קביעתו של רבי חייא בר אבא כי משנתנו חולקת על עמדתו של סומכוס, שלפיה שני בעלי הדין חולקים בממון המוטל בספק, וקביעה זו מובילה את הגמרא לדיון בהגדרה המדויקת של המקרה שבמשנתנו ובעניין 'ברי ושמא'.

בעיון זה נבקש להתמקד בהערה שהעירו התוספות בסוגייתנו (ד"ה זאת אומרת) על דעת סומכוס. בעלי התוספות מסבירים שסומכוס פוסק כי יש לחלוק את הממון רק כאשר יש ספק אובייקטיבי בדבר פרטי המאורע. זהו כאמור המצב בסוגייתנו: שורו של אדם הוזק, ולא ברור מה גרם לנזק. דוגמה נוספת הביאו התוספות מן הסוגיה הידועה בבבא מציעא ק ע"א: אדם מכר פרה לחברו והפרה ילדה, ולא ברור אם ילדה בעודה ברשות המוכר או לאחר שעברה לרשות הלוקח. גם במקרה זה, מסבירים בעלי התוספות, קיים ספק אובייקטיבי ביחס לפרטי המאורע, ולכן קבע סומכוס שמחלקים את הממון בין שני בעלי הדין.

מהו המקרה שבו גם סומכוס לא יאמר "יחלוקו"? בעלי התוספות מציינים כדוגמה את הסוגיה הפותחת את מסכת בבא מציעא: שניים אוחזים בטלית, ושניהם טוענים לבעלות עליה. במקרה זה הספק אינו אובייקטיבי, אלא "בא על פי דבריהם", כלשון התוספות; ואם גם כאן יפסוק סומכוס שיש לחלק את הטלית – נמצא שהוא פותח פִּרצה לבעלי זרוע לתבוע אנשים תמימים לדין ולזכות במחצית סכום התביעה בלי כל ראיה! לכן, קובעים בעלי התוספות, במקרה זה יודה גם סומכוס שהמוציא מחברו – עליו הראיה.

בדברי התוספות הללו גלומה שאלה עקרונית בהבנת שיטת סומכוס: מה עמדתו של סומכוס ביחס למושג הכללי של חזקת ממון? התוספות בבבא מציעא (ק ע"א ד"ה הא) הביאו את דברי הרשב"ם, המקצין את עמדת התוספות בסוגייתנו ומצמצם עוד יותר את היקפה של שיטת סומכוס. לדעתו, סומכוס אמר את דבריו רק ביחס למצבים שבהם אין מוחזקות ברורה, דהיינו רק כאשר לא ברור למי היה שייך החפץ בטרם נולד הספק; אך אם מצב המוחזקות הראשוני ברור (יש "חזקת מרא קמא"), מודה גם סומכוס שהמוחזק הוא שזוכה בדין, ולא נקטינן "יחלוקו".

התוספות שם הקשו על הרשב"ם ממספר סוגיות, והרא"ש בתוספותיו וכמה מראשוני ספרד (עיין למשל בריטב"א שם ד"ה כך הגירסא) חלקו עליו בפירוש וקבעו שסומכוס מתעלם לחלוטין מחזקת מרא קמא. האם לדעת אותם ראשונים חולק סומכוס על עצם העיקרון שהמוציא מחברו עליו הראיה?

מסתבר לומר שגם סומכוס מודה לסברה הפשוטה שמי שמבקש להוציא ממון מחברו מוכרח להביא ראיה לדבריו, וכדברי התוספות בסוגייתנו. אולם לדעתו התעוררות ספק אובייקטיבי ביחס לאירוע פוערת בקעים באותה מוחזקות ראשונית ושוללת ממנה את עוצמתה ואת חשיבותה, ולכן אך טבעי הוא שבמצב כזה יפסוק בית הדין שיש לחלק את הממון בין שני בעלי הדין.

אם כן, מחלוקת סומכוס וחכמים סובבת סביב השאלה אם מוחזקות היא מכשיר רב עוצמה, המסוגל להכריע את הדין גם במצב של ספק אובייקטיבי (כדעת חכמים), או שמא כוחה מוגבל להכרעה במחלוקת בין בעלי הדין, ואינו יפה ביחס לספק אובייקטיבי (כדעת סומכוס).

[עוד על מחלוקת סומכוס וחכמים בעניין ממון המוטל בספק ועל דין המוציא מחברו עליו הראיה ראו בעיונו של הרב ברוך וינטרוב לדף מ"ו.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)