חקת | בקדושה ובטהרה

א

מן המפורסמות הוא שחז"ל ראו בפרה אדומה את החוק היותר מובהק שבחוקי התורה. פסוקי הפתיחה לפרשת חקת, המדגישים את עניין החוק וזיקתו המיוחדת לפרה אדומה, משמשים למדרשים כר נרחב לנושא החוק בכלל ולחוקת התורה של הפרה בפרט. כך, למשל, קובע המדרש:

"זאת חקת התורה וגו' ר' יצחק פתח, 'כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' (קהלת ז'), כתיב: 'ויתן אלקים חכמה לשלמה... ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם...' אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי - אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". (במדבר רבה, פרשה י"ט, ג')

חוקת הפרה נעלמה אפילו מעיני החכם מכל אדם. סתומה וחתומה היא וכל ניסיון להבינה סופו שיסתיים בכישלון. מהו המיוחד בחוקת הפרה המבדיל אותה משאר חוקים? הלא הרבה חוקים ומצוות שמעיות בתורה הינם בבחינת גזירת מלך, ולא משום כך נתייחדה פרה. רמז רמזו לנו חז"ל בציינם בהקשר זה, שהפרה משונה בכך שהיא מטמאת את הטהורים העוסקים בה, בעודה מטהרת את הטמאים. עניין היותה מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים הוא הסימן להיותה כה קשה. משמעות הדבר הוא שפרה איננה גזירת המלך גרידא, אלא יש בה פרדוכס; פרדוכס הלכתי, ובעיקר פרדוכס מטאפיזי. בדין פרה יש משום סתירה להגיון ההלכתי הפנימי, ואת פעולתה היא פועלת בניגוד לכללי החוקים עצמם. ננסה להתחקות אחר משמעות הפרדוכס הטמון בחובה של הפרה האדומה.

ב

שתי תבניות יסוד מטאפזיות הלכתיות קיימות בהתייחסותנו למציאות; למעשה, שתים שהן ארבע: טומאה וטהרה; קודש וחול. רגילים אנו בצירוף הלשוני של קדושה וטהרה. ברם, אין בצירופים מעין אלו משום כפל העניין במילים שונות, אלא יש בהם משום צירוף שני עניינים השונים בתכלית השינוי. קדושה לחוד, טהרה לחוד. טהרה וטומאה מתייחסות לעולם הטבע. הטהרה מציינת את הטבע במצבו הראשוני, הקמאי; ואילו הטומאה מציינת את ההשחתה של הטבע המקורי, על ידי המוות והכליון. בעצם, אין טהרה מושג חיובי אלא העדר; העדר מוות, כליון והשחתה. העולם, כפי שנברא ע"י הקב"ה, הינו טהור. רק לכשיוכנס בו גורם הפוגם במצב בריאתו הראשונית, ייטמא. לעומת זאת, הקודש אינו העדר אלא מצב חיובי. אין הקדושה סילוק החול, אלא יצירת הקודש. אין בחולין משום שלילה או השחתה, ואין הוא אלא העדר הקדושה. אף החול מתוקן בפני עצמו ואין בו שלילה או השחתה כדוגמת הטומאה. הקדושה משמעותה מעבר מהעולם הטבעי והסתמי של טהרה וחולין, לעולם שנוצק לתוכו תוכן חיובי בנוסף להדר הבריאה.

ממילא, דרכי היווצרותן של קדושה וטהרה שונות המה. הקדושה אינה נמצאת בטבע. כל כולה תלויה בהינתקות מעולם הטבע ומעבר לעולם המלאכותי של יצירה אנושית. חותם הקדושה הוא הפקעת החפץ ממצבו הסתמי הראשוני וקידושו ע"י האדם. בעולם הטבעי אין לאדם מבוא, ואינו יכול לקדש אלא את השייך לעולמו. היפוכם של דברים בעולם הטהרה. היטהרות - עניינה הבלעדי הוא חזרה למצב הטבעי. הטבע טהור. אין בעלי חיים מקבלים טומאה, ואין המחובר מקבל טומאה. האדם מטהר ע"י ירידה לתוך מקוה מים, גוף מים טבעי, כשהוא במצבו הטבעי, ללא בגדיו.

בשורש העניין, הדברים נוגעים בנקודה יסודית יותר. קדושה - שורשה בעמידה לפני ה', ובהיות החפץ בזיקה כלפי הקב"ה. לעמוד לפני ה' מסוגל רק האדם, אשר נברא בצלם אלוקים, ושנופחה באפיו נשמת רוח חיים ע"י הקב"ה (עיין רמב"ן בראשית ב', ז'). יכולת האדם לקדש קשורה בעובדה שחפצים אלו משמשים אותו בעבודתו ועמידתו לפניו יתברך. "מקדש ישראל והזמנים - ישראל דקדשינהו לזמני". העולם הטבעי, במצבו הראשוני, נברא ע"י הקב"ה; לכן טהור הוא, ללא פגם. הטומאה אינה נמצאת בו, אך גם לא הקדושה. כל עוד אין העולם נמצא במגע ישיר עם הקב"ה, אין בו קדושה. היוצא מכך הוא, שטומאה וטהרה הינם השלב הבסיסי יותר ביחסנו אל הבריאה; אם עומדת היא במצבה הראשוני בה נבראה ע"י הקב"ה, או שמא נפגמה. כל עוד קיים פגם הטומאה, ולו במקצת, לא ניתן לגשת לשלב הגבוה יותר של הקדושה. לכן תלויה הקדושה בטהרה. אין זה מפאת עניין משותף; קדושה וטהרה הינם עניינים נפרדים. הטהרה מהווה פרוזדור לקדושה.

ג

עתה, מגיעים אנו לפרדוכס שבפרה. הפרה באה לטהר את טמאי המתים, לכבסם וללבנם. במשניות משובצת מסכת פרה בסדר טהרות, וכן הדבר ברמב"ם. אך שלא כשאר המטהרים, בהם נעשית הטהרה ע"י חזרה למצב הטבעי, דוגמת טבילה או זריעה, הרי שהפרה מטהרת באמצעות שימוש בכלים השאובים מעולם הקדשים. הזאה, שחיטה ושריפה, הינן פעולות מובהקות של קדשים. בהלכות פרה מקבל מימד הקדשים ביטוי הלכתי בתחומים שונים. "חטאת קרייה רחמנא". על אף שיש מקום לחקירה ועיון בסוגיות ובראשונים בנוגע להגדרת מעמדו המדוייק של גדר קדשים בפרה, הרי אין ספק בכך שמימד זה קיים[1]. ואולם, אין הפרה דומה לשאר קדשים הנעשים בפנים אלא היא קדשים בחוץ. טעם הדבר הוא ע"פ מה שכתבנו למעלה; כיון שעיקרה של פרה אדומה לטהרה באה, הרי היא נעשית בחוץ, בעולם הטבע, ולא בעולם המחיצות של הקדושה. עניין זה, של קדשים השייכים לחוץ, של קרבן המטהר ואינו מכפר, הוא הסתום והחתום שבפרה אדומה. לא עוד חוק או גזירת מלך שטעמם נסתר מעמנו, אלא חוק המתנגש עם כללי היסוד של מערכת כה בסיסית; חציית הקוים שבין עולם הקדושה לעולם הטהרה, בין עולם הפנים לעולם החוץ, בין עולם הטבע לעולמו של האדם. את ביטוים לפרדוכס הזה נתנו חז"ל, בציינם שהפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. מחד, מטהרת היא את הטמאים. אך בעוד ששאר המטהרים משמעותם הוא חזרה לטבע, ומאליו ברור שכל העוסק בהם טהור, הרי שבפרה אינו כן. היא שייכת לעולם הקדשים, ובעולם זה אכן מצאנו דין טומאה וכיבוס בגדים בעוסק. לאמיתו של דבר, מצינו דין כיבוס בגדים לעוסק בקדשים בשלשה מקומות - פרה אדומה, שעיר המשתלח ושריפת חטאות פנימיות - ומכנה אחד משותף לכולם, והוא היותם מעשה קדשים בחוץ. הוצאת הקדשים אל מחוץ למחיצתם ומקומם הקדוש, לתוך עולם החוץ, הטבעי, גורם לטומאת העוסקים בהם. דין טומאת העוסקים מסמל את הפרדוכס שבפרה - היא נותנת טהרה לטמאים, אך משום שדרך טהרתה ע"י תהליך של קדשים בחוץ, מטמאת היא את העוסקים בה. הצלחתה של הפרה לטהר על אף היותה חטאת היא מופלאה וסתומה, וזהו עניין החוקה שעליה אמר שלמה 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. והנה, יעויין ברמב"ן שכתב:

"וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין וכו'" (במדבר י"ט, ב')

היוצא מדברי הרמב"ן, שמקור הטומאה במת הינו החטא. ושמעתי ממו"ז הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שקשר בין המדרש הידוע לעניין פרה, שתבוא פרה ותקנח צואת בנה, לדברי הרמב"ן. לפי הרמב"ן, כך הסביר, דברי המדרש אינם מוגבלים לחטא העגל בלבד, אלא מוסבים גם לחטא אדם הראשון. הפרה באה ככפרה על חטאו של אדם הראשון, וסוד טהרתה טמון בהיותה מכפרת על החטא שהינו מקור הטומאה. (ע"פ קו זה הסביר את פרטי דבריו של הרמב"ן שם, בהמשך, האמורים על דרך הסוד, אך הפרטים כבר אינם זכורים לי, לצערי). בכך יש משום הסבר בשורש הדברים לקשר בין הקדושה לטהרה.

סיכומו של דבר, דין פרה אדומה כחוקה המיוחדת מכל שאר החוקים, נעוץ בפרדוכס שבפרה, בו הטהרה מושגת ע"י תהליך כפרה, דבר הנוגד את כללי מערכת קודש וחול, קדושה וטהרה. זוהי ייחודה, זוהי סתימותה, וזוהי עוצמתה.