חק תוכות ותיקון האותיות (2)

בחלקו הראשון של השיעור דנו בטיב דין חק תוכות וראינו כי לדעת רבנו תם חק תוכות הוא חיסרון במעשה הכתיבה בעוד שלדעת רש"י והרמב"ם זהו חיסרון בהגדרת האות שנוצרה על ידו ככתב.

לאור דיון זה אפשר לפרש מחלוקת גדולה בעניין תיקוני אותיות של סת"ם שנשתבשו. הרא"ש דן בתשובותיו (כלל ג' סימן ט"ז) בתיקון מ"ם פתוחה שנעשתה סתומה ("מ"ם סופית"): "תשובה: ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה. אבל גרידת סתימתה אינו עושה אותו אות, דהוה ליה חק תוכות, ואמרינן בפ"ב דגיטין: 'תנו רבנן: וכתב לה - ולא וחקק, למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא? ורמינהי: עבד היוצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יוצא לחירות!', ומשני: 'הא דחק תוכות הא דחק יריכות', פירוש: חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה - לאו כתיבה היא, שהרי לא עשה מעשה בגוף האות אלא אצל האות, ונעשית האות מעצמה, אבל הא דטבלא ופנקס שחקק גוף האות הויא כתיבה. וכן כשהוא גורד סתימת המ"ם אינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גורד הסתימה ובזה נעשית אות".

מתחילת דברי הרא"ש משמע לכאורה שצריך לגרד את כל האות ולכתוב אחרת במקומה. וכך אכן פסקו בתשובותיהם מהר"ם אל-אשקר (סימן ה') והרד"ך (סימן א'). אולם המחבר (אורח חיים סימן ל"ב סעיף יח כותב): "מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה - אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה? שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרר". שיטת המחבר היא שאין צורך לכתוב מחדש את כל האות ודי בגרידת חלקה השמאלי (החרטום) של האות (באופן שתישאר רק נו"ן כפופה) וכתיבתו מחדש. ולכאורה דבריו מנוגדים לדברי הרא"ש הנ"ל.

אלא שהמהרלב"ח (סימן א') פסק מעין דברי המחבר, והוא מעיר את תשומת הלב לסוף דברי הרא"ש באותה תשובה: "...וכן כשהוא גורר סתימת המ"ם [דפסול מדין חק תוכות] - אינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גרוד הסתימה, ובזה נעשית האות". מדבריו אלו משמע שהאות פסולה רק אם גרד בלבד, שכן אז לא עשה מעשה כתיבה מחדש בגוף האות; מה שאין כן כשכתב מחדש חלק מהאות ועשה מעשה כתיבה נוסף - האות כשרה, ולא הוי חק תוכות (אף שחלק מהאות הונח כמות שהוא), וכפסק המחבר והמהרלב"ח שדי בכתיבת חלק מהאות.

מדברי הרא"ש בתשובתו אין אפוא הכרע אם כדעת המחבר או כדעת הרד"ך ודעמיה. אמנם מצד הסברה יש מקום לדון טובא בדברי המחבר: הלוא כשנסתמה המ"ם נפסלה האות כולה (שהרי צריכה הייתה להיות מ"ם פתוחה), ואם כן כל עוד לא כתב מחדש אלא את החלק השמאלי של האות נמצא שהחלק הימיני הוכשר בגרידה בעלמא, ומה בין זה לגרידת הסתימה בלבד, שפסול לכולי עלמא מדין חק תוכות?

בהסבר דינו של המחבר העלה מרן הרב זצ"ל שהוא תלוי בהבנת דין חק תוכות: אם נבין כשיטת רש"י והרמב"ם, שהחיסרון בחק תוכות הוא שהאות הנוצרת בדרך זו איננה נחשבת כתב, נצטרך לבחון לגבי כל חלק מן האות באיזה אופן נכתב, ורק מה שנכתב ממש - ולא רק על ידי חקיקה או גרידה - ייחשב לכתב, ואם כן קשים דברי המחבר שיש להקל לכתוב מחדש רק את החרטום;אולם אם נבין שפסול חק תוכות נובע מהעדר מעשה כתיבה - די במעשה כתיבה בחלק מהאות, כי מעשה הכתיבה שנעשה לבסוף מתייחס לכל האות ומכשיר את כולה (סברה שכמובן לא ניתן לאמרה על פי שיטת רש"י והרמב"ם, שהרי סוף סוף חלק האות שנכתב על ידי חק תוכות אינו נחשב כלל כתב). סברה כזאת כותב תרומת הדשן בסימן רכ"ח (דבריו הובאו ברמ"א אבן העזר ריש סימן קכ"ה סעיף ד): "וכל חק תוכות שכתבו הגאונים בכי האי גוונא על ידי מחיקה, לא כתבו אלא דוקא שעל ידי המחיקה לבדה ניתקן האות מקילקולו, אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשוייה אות - בכי האי גוונא לא נפסל משום חק תוכות".

ניתן להציע בשיטת המחבר כיוון נוסף, שיסביר את שיטתו אפילו לפי ההבנה שחק תוכות הוא פסול בשם כתב. עד כמה נחשבים חלקי האות השונים לחטיבה אחת? האם ייתכן לראות אות ככלולה מכמה חלקים שונים המצטרפים לאות אחת? אפשר שלדעת המחבר ומהרלב"ח יש להחשיב את חלקי האות מ"ם - שהיא אות מורכבת (בניגוד לוי"ו, יו"ד, זי"ן וכדומה) - כשני חלקים עצמאיים שדיניהם שונים: סתימת האות פסלה אמנם את החרטום, אולם החלק הימני - "הנו"ן" - לא נפסל מעולם והוא עומד בהכשרו הראשון; האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי: החרטום נפסל ויש לכתבו מחדש, אבל הנו"ן מעולם לא נפסלה!!

מהרלב"ח מביא ראיה לשיטתו מתשובת רשב"א (שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רל"ו) כי באות קו"ף שנפסלה בהידבקות רגלה לגג די לגרור את הרגל ולכתבה מחדש ואין צריך לגרור את כל האות. על גיליון תשובת מהרלב"ח מובאת השגה (מרבי אברהם) כי אין הנדון דומה לראיה: האות קו"ף מורכבת משני חלקים - רגל וגג - ועל כן פוסלת הידבקות הרגל רק אותה, ולא את הגג; אולם המ"ם היא אות אחת וגוף אחד, ועל כן כשנסתמה נפסלה כולה ויש לכתוב את כולה מחדש. נראה, אם כן, שמהרלב"ח סובר כפי שביארנו: גם המ"ם, שאף היא אות מורכבת (הגם שהיא גוף אחד), נחשבת לאות המורכבת משני חלקים, וכשם שבקו"ף נפסלת רק הרגל בתלייתה לגג, כך גם במ"ם שנסתמה נפסל רק החרטום ורק אותו יש לכתוב מחדש.

ראיה נוספת להבנה זו ניתן להביא מדברי הבית יוסף בסימן ל"ב (וכן פסק בשולחן ערוך) כי באות רי"ש שנעשתה בטעות בצורת דל"ת אין די בגרירת חלק מהאות ויש לגרור את כולה ולכתבה מחדש. ותימה: וכי מה בין זה למ"ם שנסתמה, שדי בגרירת חלקה? הבית יוסף שם כותב כי ברי"ש שעשאה דל"ת, "שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול, אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה", ונראה שכוונתו שכל היתר גרירת מקצת המ"ם מבוסס על כך שהיא אות המורכבת משני חלקים נפרדים, והגם שהחרטום נפסל על ידי הסתימה (וטעון גרירה), הנו"ן היא כגוף נפרד ומעולם לא נפסלה, מה שאין כן בדל"ת ורי"ש, שהן אותיות פשוטות, וכשהפכה הרי"ש לדל"ת נפסלה כל האות ויש לגרור את כולה. ובכיוון זה אכן מחלק הט"ז בסימן ל"ב ס"ק י"ז.

נפקא מינה פשוטה בין שני הכיוונים שהצענו בדינו של המחבר תהיה דין טיפת דיו שנפלה מאליה על הקלף והסופר השלימה לאות. מהר"ם אל-אשקר כותב בתשובה שהבאנו לעיל "דכי האי גוונא לעולם לא אשכחן מאן דשרי, הילכך אין תקנה...", אבל הרמ"א (אבן העזר סימן קכ"ה סעיף א) מכשיר על פי דברי תרומת הדשן שהבאנו למעלה. אם פסקו של המחבר במ"ם שנסתמה מבוסס על הבנת פסול חק תוכות כפגם במעשה הכתיבה גרידא, שכתיבת מקצת האות פותרת אותו בכך שהיא מחילה מעשה כתיבה לגבי האות - תהיה האות כשרה גם אם חלק ממנה נוצר בנפילת דיו, שהרי כתיבת חלקה השני מחילה מעשה כתיבה על כולה. לעומת זאת, אם פסק המחבר במ"ם שנסתמה בנוי על ראיית חלקי האות כחלקים נפרדים, כי אז אין להכשיר בטיפת דיו שהשלימה לאות, שהרי החלק הראשון לא נתהווה על ידי מעשה כתיבה ואין לו דין כתב כלל!

אלא שגם אם דינו של המחבר מבוסס על כך שכתיבת מקצת מכשירה את כל האות, ניתן לחלק בין מקרה שהחלק הראשון נוצר על ידי חק תוכות למקרה שהוא נוצר בנפילת דיו: כתב שנוצר על ידי חק תוכות הוא אמנם כתב פסול, אבל שם כתב יש לו - שהרי חק תוכות הוא חיסרון רק במעשה הכתיבה - ועל כן שפיר יש להכשירו על ידי מעשה כתיבה; מה שאין כן בנפלה טיפת דיו, שאז אין לחלק הראשון כלל שם כתב, ואולי אין להכשירו על ידי מעשה כתיבה במקצת האות. סברה זאת העלה הרב זצ"ל עצמו ביחס לדברי הבית שמואל באבן העזר סימן קכ"ה, שרצה להכשיר אות שמקצתה נכתב בפסול אך נגמרה בהכשר על בסיס דברי תרומת הדשן בכתב חלק מהאות על ידי חק תוכות והשלימה על ידי מעשה כתיבה ממש: כאמור, לחלק האות שנתהווה על ידי חק תוכות יש דין כתב - אם אמנם כתב פסול - ועל כן ניתן להכשירו בכתיבת המקצת האחרון של האות, אולם לחלק אות שנכתב בפסול (לדוגמה: על ידי איש שפסול לכתיבה) אין דין כתב כלל ואין להכשירו על ידי גמר הכתיבה.

דין טיפת דיו שהשלימה לאות מובא במחבר רק בהלכות גטין, ולא בהלכות סת"ם. המגן אברהם (אורח חיים סימן ל"ב ס"ק כג) מביא את פסק המחבר מאבן העזר, ומשמע מדבריו שלדעתו טיפת דיו שהשלימה לאות כשרה גם בסת"ם, בדומה לדין מ"ם שנסתמה, שהמחבר הביאו הן בהלכות גטין והן בהלכות סת"ם. ברם, לפי דברינו ניתן לחלוק על השוואה זו. חלקה הראשון של המ"ם שנסתמה לא נפסל מעולם, וחלקה השני הלוא נכתב מחדש, ועל כן היא כשרה בגרירת מקצתה גם בהלכות גטין וגם בהלכות סת"ם. בנפלה טיפת דיו והשלימה לאות, לעומת זאת, מעולם לא היה החלק הראשון אות, ועל כן ניתן להכשיר את האות באמצעות מעשה כתיבת חלקה האחרון רק בגטין, שבהם אין צורך בשם כתב ודי במעשה כתיבה - המאפשר דין לשמה - אך לא בסת"ם, שבהם דרוש גם שם כתב, החסר בחלק הראשון של האות (שנתהווה על ידי נפילה).

(תקציר של מאמר מן הקובץ "בית יוסף שאול", בהוצאת ישיבת רבי יצחק אלחנן, ניו יורק. התפרסם לראשונה בגיליון 413 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל. מבוסס על דברים שבעל פה מפי מרן הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל.)