דילוג לתוכן העיקרי

בענווה

קובץ טקסט
 
מספרים על תלמיד ישיבה אחד, שדחה כל שידוך שהציעו לו. על כל בחורה שהוצעה לו הוא טען שהיא אינה מגיעה לרמתו: בחור חכם שכמוני, נאה שכמוני, מיוחס שכמוני - אינו יכול להסתפק באחת כזו. תפס אותו ראש הישיבה שלו, ואמר לו: אתה חייב לעבוד על מידת הענווה שלך. ואכן, במשך חצי שנה הבחור עמל קשה על מידת הענווה. לאחר מכן, הציעו לו שוב אחת הבנות שדחה בעבר. אמר הבחור: בעבר סירבתי לה משום שלא הגיעה לרמה שלי; כל שכן שהיא לא ברמה שלי עכשיו, שהרי עכשיו אני גם עניו.
קשה מאוד להבין את מידת הענווה. ההבנה הרווחת היא שהעניו הוא אדם המעריך את עצמו פחות מכפי שהוא באמת. אך בהגדרה הזו יש כמה בעיות. היא תובעת מהעניו, למעשה, לחיות בטעות. אם אדם מסוים הוא המומחה הגדול בעולם למשחק השחמט, הרי שכדי להיות עניו הוא צריך לא לדעת עובדה זו, או לפחות לא להיות מודע אליה. איך כמומחה הגדול בעולם לשחמט הוא יכול לא לדעת מיהו המומחה הגדול בעולם לשחמט? איך בכלל אפשר לדרוש מאדם להעריך את עצמו פחות ממה שהוא באמת? ואיך אפשר לבוא בטענות לאדם שאינו עניו, דהיינו אדם שיודע את האמת לגבי עצמו? ובכלל - מה המעלה הגדולה בענווה מעין זו, שהיא למעשה מעין בורות?
אפשר לנסח פרדוקס זה גם כחידה פרשנית. התורה מעידה ש"האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, פרק י"ב, פסוק ג'). משה רבנו עצמו הוא שכתב מילים אלו מפי הגבורה, אך גם אחרי שידע משה שהקב"ה מכתיר אותו כעניו הגדול בעולם, עדיין נותר משה עניו. מכאן שענווה אינה קשורה באומדן עצמי לקוי, שהרי משה ידע בוודאות גמורה שהוא מצטיין באופן נדיר במידה כלשהי (במקרה הייתה זו מידת הענווה), ובכל זאת הוא נותר עניו.
מעשה דומה מסופר במסכת סוטה. המשנה קובעת ש"משמת רבי - בטלה ענווה ויראת חטא" (סוטה מט.), והגמרא מספרת על זה מעשה מפליא:
אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא.
(שם מט:).
היינו: רב יוסף אמר לשונה המשניות שלא יאמר שמידת הענווה בטלה עם מותו של רבי יהודה הנשיא, שהרי עדיין נותר רב יוסף עצמו, המממש מידה זו באופן מרהיב. רב יוסף ידע בעצמו שהוא עניו גדול, ולא היסס להכריז על כך. ואם כן, אדם יכול לדעת בוודאות שהוא מצטיין באופן כלשהו, ובכל זאת להיחשב עניו.
ר' ישראל סלנטר עמד על הקושי בהבנת מידת הענווה:
מצוות ענווה היא על הרוב נגד השכל, כי זה שמכיר חסרונותיו שיש לו - אינו נקרא עדיין בשם עניו האמיתי, אם לא שיש בו כל המעלות הנכבדות אשר לאדם בתכלית השלמות, ועם כל זה הוא כופה את יצרו ומראה נגד השכל הישר שהוא חסר מכל, כמו משה רבנו עליו השלום, שהיה היותר שלם במין האנושי, ועם כל זה היה בעיניו גרוע מכל ואמר: "ונחנו מה".        
(כתבי ר' ישראל סלנטר, עמ' 78).
ר' ישראל סלנטר טוען שעניו הוא רק אדם שיש בו "כל המעלות הנכבדות אשר לאדם", ובכל זאת הוא משכנע את עצמו, "נגד השכל הישר" (!), שאין בו מעלות אלו. כדוגמה מביא ר' ישראל את משה רבנו. ושוב נשאל: האם ייתכן שמשה רבנו לא הכיר את מעלתו? האם אדם חכם כמוהו לא ידע את מקומו בעולם, בהשוואה לאנשים אחרים? האם מי ששמע את התורה מפי ה' אינו זוכר איך הכריז ה' על מעלותיו? ר' ישראל טען שמידת הענווה היא "נגד השכל". האמנם?
פילוסופים נוכרים שעסקו בשאלות אלו הציעו הגדרות שונות למידת הענווה[1]. היו שדיברו על העניו כעל אדם שרואה בפרופורציה נכונה את הישגיו ומעלותיו: הוא מזכיר לעצמו שלמרות כל הצטיינותו בתחומים מסוימים, הוא חלש בתחומים אחרים; וגם את הישגיו אין לזקוף אך ורק לזכות עצמו, אלא גם לזכות המזל, החינוך, הגנטיקה וכו'. אך גם כאן, לא ברור איך טיעון זה יכול להתייחס למשה רבנו. לפי עדות התורה וחכמינו ז"ל, משה רבנו היה האדם העילאי. אין תחומים משמעותיים שהוא היה חלש בהם, וקשה לזקוף את מעלותיו לזכות גורמים חיצוניים. איך אדם כזה יכול להיות עניו?
רבי אברהם בן הרמב"ם דן במידת הענווה בספרו "המספיק לעובדי ה'". הוא פותח את הדיון בהגדרה למושג הענווה:
הגדרת הענווה...שמקורה בראיית הכוח השכלי את עצמו פחות מכפי שהוא באמת. אם יראה אדם עצמו פחות ממעמדו בעולם או כפי שהוא באמת בלי הוסף ובלי גרוע, ויכוון לבו אל המידות התרומיות שעדיין אינן בהישג ידו ולפיכך יישבר לבו בקרבו...זוהי הענווה הפנימית.                                            
(המספיק לעובדי ה', ירושלים תשל"ג, 'על הענווה', עמוד נג).
בעיני רבי אברהם, העניו אינו חייב להעריך את עצמו פחות מערכו האמיתי (אף שמשתמע מדבריו שאין הוא יכול להעריך את עצמו מעבר לערכו האמיתי). בהמשך דבריו הוא מוסיף ומבאר מהי, אם כן, הענווה האמיתית:
ומה שביארתי בעניין הענווה הדתית אין כוונתו שתראה עצמך פחות צדיק ממה שאתה באמת, אלא שתחשוב כי הדרגה שאתה נמצא בה נמוכה מאוד לעומת מה שלמעלה ממנה, ולא תזוח דעתך עליך.         
(שם, עמוד סח).
רבי אברהם הזכיר שם מעשה באביו הרמב"ם. הרמב"ם שמע על אדם אחד שאמר בליל יום הכיפורים: אינני יודע על איזה עוון אחזור בתשובה. הרמב"ם הגיב ואמר: אדם זה צריך לחזור בתשובה על כך שהוא חושב שאין לו על מה לחזור בתשובה. מדברי רבי אברהם עולה שאביו הרמב"ם לא התכוון לתבוע מאותו אדם להמעיט בהערכתו את עצמו, אלא להגדיל את התביעה מעצמו. אדם לא צריך להתבונן בדרך שכבר עבר עד למדרגה האישית שהוא נמצא בה, אלא במדרגות שעוד נותרו לו לטפס.
גם ר' חיים מוולוז'ין נדרש לעסוק בהגדרת מידת הענווה:
והנה עיקר ענווה לא לבד מה שהאדם צריך לקבל עליו עלבונות וסבלנות וכדומה, כי אם שגם בלבבו יחשוב שאינו נחשב לכלום נגד הפחוּת שבאנשים. שאף אם חכם הוא וירא בעיניו, עם כל זה אולי לפי שכלו ותכונתו לא עמל עוד ולא טרח כראוי. והפחות שבאנשים לפי שכלו ותכונתו אולי עמל הרבה יותר.
 (רוח חיים, אבות, פרק ד', משנה א').
אפשר אולי לנסח את דבריו של ר' חיים באופן הבא: העניו האמיתי אינו מודד עצמו ביחס לאחרים, כי אם ביחס לעצמו בלבד; הוא אינו מודד את הישגיו ביחס להישגיהם של אחרים, אלא ביחס לפוטנציאל האישי שלו. אם אדם הוא שחקן השחמט הטוב בעולם, אי אפשר לתבוע ממנו להתכחש לעובדה הזו. אם אותו שחקן דגול רוצה להיות עניו, הוא לא צריך להשכיח מעצמו את הידיעה שהוא הראשון בהיררכיה; אלא, שאסור לו לייחס לעובדה זו כל חשיבות. כיוון שאין אדם המממש באופן מלא את הפוטנציאל שלו, כל אדם שיתבונן בעצמו באופן בריא, בלי לפזול לכיוון של שכניו וחבריו, יגיע לעמדה הנפשית של ענווה. עמדה זו מביאה את האדם להתעלמות מהיתרונות שיש לו על חבריו, ולהתמקדות במקומות הטעונים אצלו שיפור.
לפי זה נאמר שהערכה עצמית לקויה קרובה יותר לגאווה מאשר לענווה. העניו הוא אדם שכלל אינו משווה עצמו לאחרים. הגאוותן משווה עצמו לאחרים ומגיע למסקנה שהוא עולה עליהם. חסר-הביטחון משווה עצמו לאחרים ומגיע למסקנה שהוא נופל מהם. אין הוא ענוותן, כיוון שהוא מודד עצמו ביחס לאחרים.
לפי ההסבר שאנו הצענו, מהות הענווה היא ההחלטה להפסיק לפזול הצדה. אתה טוב יותר מראובן בפרמטר X, ופחות טוב משמעון בפרמטר Y. ומה בכך? בסופו של דבר, אדם נידון לאחר מאה ועשרים בהשוואה ליכולות הפונטציאליות שלו, ולא בהשוואה להישגיהם של ראובן ושמעון. מידת הענווה אינה מחנכת אותנו להתבטלות בפני אחרים, אלא להתמקדות במסלול החיים שלנו.
 
 
 
 
 

[1]   ראו: ד' סטטמן, 'על כמה פתרונות לפרדוקס הענווה במקורות היהודיים', עיון (כתב עת) מד, 1995, עמודים 355-370. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)