דילוג לתוכן העיקרי

בן סורר ומורה

קובץ טקסט

ההורים והחברה

פרשיה קצרה וטעונה זו העוסקת בבן סורר ומורה, תילי תילים של הלכות ופירושים נכתבו עליה. אנחנו נתמקד בעיוננו במה שעולה מפשוטו של מקרא ובהקשר המצומצם והרחב שבו מוצבת הפרשיה:

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א, י"ח-כ"א).

כמו בפרשיות אחרות, בתחילה מובא תיאור המקרה, ואחר כך הדין. התורה מסתפקת במילים בודדות לשם תיאור המקרה:

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ"

הסיפור קשור במערכת יחסים בעייתית בין ילד להוריו. המילים מדודות. שני תארים שליליים: סורר, מורה, ואחר כך תיאור של אובדן הסמכות: "איננו שומע בקול". הוראתם הכללית של התארים סורר ומורה ברורה: סר מן הדרך וממרה את פי מחנכיו כגון: "שמעו נא המורים", או: "סרו מהר מן הדרך" וכן כיוצא באלה. אין כאן תיאור של עבירה מסוימת אלא נורמה בעייתית כללית, ואובדן הסמכות ההורית. האם זה כל הסיפור או שיש לו חלק נוסף:

              "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם"

אפשר לפרש זאת כחלק מתיאור היחסים: הם מוכיחים ומענישים אותו, כלומר: מפעילים גם את הכוח הסמכותי העומד לרשותם, אבל הילד בְּשלו. הייאוש מהחזרת השליטה לידי ההורים – שלם. ואפשר לפרש שכאן כבר יש הליך משפטי, והייסורים אינם אלא מלקות שמקבל הבן מבית דין. כך פירש רש"י לפי חז"ל: "מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו" (רש"י כ"א, י"ח). לפירושו יש חיזוק מפרשת מוציא שם רע להלן שם כתוב גם: "וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דברים כ"ב, י"ח). כפי שנראה להלן, גם בפרשתנו מעורבים זקני העיר. שם אין ספק שמדובר בענישה של החברה, ואפשר שגם כאן מדובר בשלב ביניים בו החברה כבר מעורבת, והבן נענש על מעשיו, ובכל זאת: "ולא ישמע אליהם".

בין כך ובין כך, מתוך שאין הוריו יכולים להוליכו בדרך הישר, והוא "סורר ומורה", הם צריכים למסור אותו להנהגה המקומית, אל זקני העיר, ולהעיד על מעשיו:

"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא"

אנחנו כבר מכירים את חטאיו של ילד זה, אבל שלב העדות של ההורים חשוב. הם האחראים עליו, הם, ולא אחרים, אלה שצריכים להעיד על מעשיו. בחינה מדויקת של עדותם מגלה שיש התפתחות בתיאור חטאיו של הבן. בתחילה דובר רק על מערכת היחסים ביניהם: סורר ומורה ואיננו שומע. כעת אנחנו עוסקים כבר גם במידות ובמוסר אישי: "זולל וסובא". כפי שהעירו המפרשים הזלילה היא במזון, ובעיקר – בשר, והסביאה היא שכרות. הדוניזם חריף, אולי ניהליזם, אבל הרי מדובר בסך הכל בנער, אז אולי לא נכון להטיל עליו את כל כובד משקלה של אידאולוגיה: ככה הוא, כך הוא מתנהג, בגיל שעוד מוקדם לדבר בו על איזושהי אידאולוגיה?!

מה משמעותה של ההתפתחות לכלל "זולל וסובא"? דומני שאין מדובר כאן בהידרדרות נוספת של הילד, אף שגם זה יכול לקרות. יש הבדל בין נקודת המבט של ההורים לנקודת המבט של החברה, וזה הבדל חשוב. מבחינת ההורים, העיקר הוא אובדן היכולת לחנך, חוסר האונים מול הילד שעושה את מה שהוא רוצה, שהוריו הם כלום בשבילו. גם אם העצמאות החצופה שלו קשורה לסידור החדר, לאי-שטיפת הכלים, או אפילו לבריחה מן הבית כדי לעשות מעשים טובים, היא בלתי נסבלת מבחינת ההורים והם מעבירים את האחריות לחברה. אבל נקודת המבט של זקני העיר, מנהיגי החברה, רחבה יותר. ייתכן שהנער הזה אמנם חצוף ואיננו מקבל סמכות, אבל אולי האשם איננו בו, אלא בהוריו: בחולשתם, בדוגמא האישית שלהם, ועוד. וייתכן שההורים האומללים עשו הכל כשורה, אבל הנשמה הגדולה הזו, אולי נשמה מעולם התוהו, לא יכולה להתאים את עצמה לנורמות הרגילות של ההורים ושל החברה. אם זה המקרה, אם הם מזהים בו עוצמות וגדלות, אז ישלחו אותו לישיבה קטנה של מצוינים, לפנימיה צבאית, אולי לחווה חקלאית, אבל לא לבית הסקילה. רק אם פירוק הסמכות קשור בגשמיות גסה, בעיקר באגואיזם חריף – הנער איננו עסוק אלא בעצמו ובסיפוק הנאותיו – רק אז, מבחינת החברה, המקרה הזה מאופיין כסכנה.

בשלב השלישי הוא נענש: אנשי עירו רוגמים אותו באבנים. בפרשת עובד עבודה זרה נאמר, למשל: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ" (דברים י"ז, ז'), וכנ"ל בפרשת מסית ומדיח. כאן ההורים, שהביאוהו לבית הסקילה, אינם שותפים בהריגתו, אף שהם העדים. מדוע? אולי מהסיבה הפשוטה שזה באמת יותר מדי, אחרי האהבה באה האכזבה, והתסכול, והיאוש, ומסירתו לחברה, והתוצאה הנוראה – הריגתו בידיים תהיה כבר יותר מדי. אבל, אולי, זו לא רק שאלה רגשית או אפילו סמלית, אלא הם באמת לא צריכים להיות שם. הריגת בן סורר ומורה, איננה תוצאה הנמשכת כקו הגיוני ממעשיו. יש פער עצום, אולי אינסופי, מנקודת הראות של המשפט והצדק, בין מעשיו לבין ענישתו. ספק אם יש במעשיו אפילו איסור לאו, ובוודאי שהם אינם עומדים בכללים רגילים של ענישה. בן סורר ומורה נענש על ידי החברה, ובעבור החברה. ההורים רק אומרים: אנחנו איננו יכולים! עדותם איננה עדות על פשע שחייב בעונש, אלא הצהרה על הרמת ידיים. עכשיו על החברה להחליט מה עושים עם נער שאין מי שייקח עליו אחריות ושהופיעו אצלו כאלה דפוסי התנהגות בעייתיים. לכן הפרשה חותמת: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" – החברה היא המוקד והתכלית של משפט הבן הסורר והמורה.

 

איננו שומע – על 'השמיעה'

שורש מנחה בפרשייה קצרה זו הוא ש.מ.ע:

– איננו שומע

– ולא ישמע אליהם

– איננו שומע בקולנו

– וכל ישראל וישמע ויראו

השורש הבעייתי – הבן איננו שומע, והתוצאה: וכל ישראל ישמעו ויראו.

כלומר: תכונת השמיעה היא יסוד מרכזי של ההשקפה הדתית והמוסרית של התורה, וספר דברים במיוחד, והיעדרה מסכן את הבטחון הרוחני והמוסרי של החברה. משה רבנו מרבה להשתמש בספר דברים בשורש ש.מ.ע, מעל 90 פעמים. בכמעט 80 מהם השמיעה היא החובה לשמוע את קול ה' ומצוותיו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו', ד'), "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים י"א, י"ג), "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים" (דברים ד, ל"ג) וכיוצא בזה. בקצת פחות מעשר פעמים ה' שומע בקול ישראל. ואצלנו בפרשה השמיעה המתבקשת אך החסרה היא שמיעת הילד בקול הוריו. ולבסוף – אצלנו ובעוד כמה פעמי ספורות: "וכל ישראל ישמעו ויראו". האדם צריך להיות שומע, האומה צריכה להיות שומעת. עם ישראל מתייחד בכך שהיחס אל א-לוהיו עובר דרך השמיעה ולא דרך הראיה: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד', י"ב). וכן נאמר: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וַיֶּחִי" (דברים ד', ל"ג). הרב הנזיר, רבי דוד כהן, דיבר על כך שההיגיון הישראלי, דרכי המחשבה שלו – הם "שמיעתיים" – "היגיון שמעי" – כלשונו. האין זאת שפרשת בן סורר ומורה מצביעה על ליקוי חמור בשמיעה במובנה העמוק והיסודי? האם הבן שאיננו שומע בקול הוריו, יוכל אי פעם לשמוע, להיות חלק מהאומה ה'שומעת'? ליקוי שמיעה מוסרי, אי-היכולת של אדם להיות בקשב אל אביו ואימו, היעדר היכולת לייצר מרחב שבו יש שמיעה, יופיע גם כפגם בשמיעה לקול ה' ולקולו של המוסר הלאומי.

 

וכל ישראל ישמעו ויראו

התיקון הרדיקלי לפגם השמיעה של הבן הסורר והמורה הוא על ידי ענישתו כך ש:"כל ישראל ישמעו וייראו". ביטוי זה מופיע ביחס לענישת חוטא רק עוד שלוש פעמים בתורה, כולן בספר דברים, ובסך הכל ארבע פעמים:

א. מסית ומדיח (דברים י"ג, י"ב)

ב. זקן ממרא (דברים י"ז, י"ג)

ג. עדים זוממים (דברים י"ט, כ')[1]

ד. בן סורר ומורה (דברים כ"א, כ"א)

חז"ל למדו מכאן הלכה:

"תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה, המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין. בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל, בעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כולי עלמא חזו לסהדותא"   (סנהדרין פט.).

מה טיבה של הכרזה זו? כתב הרמב"ם שמעלים את הזקן הממרא לירושלים וממיתין אותו ברגל כדי שידעו וישמעו כל ישראל (הל' ממרים ג', ח') ולגבי עדים זוממים כתב ששולחים אגרות בכל ישראל לפרסם את דבר ענישתם (הל' עדות י"ח, ז'). כלומר: מדובר באנשים שממד ההרתעה בענישתם הוא מרכזי, ומכאן הורו חכמים שהתורה לא רק מסבירה את העונש באומרה: "וכל ישראל ישמעו ויראו" אלא גם מורה כיצד יש לבצע אותו כך שתוגשם תכליתו. וכך סיכם את העניין רש"ר הירש:

"והנשארים. עד זומם הוא אחד מן החוטאים שיש לפרסם את גזר דינם ואת הוצאתם להורג כדי להזהיר את האחרים: "ארבעה צריכין הכרזה, המסית (דברים י"ג, ז'-י"ב) ובן סורר ומורה (דברים כ"א, י"ח ואילך) וזקן ממרא (דברים י"ז, ח'-י"ג) ועדים זוממין". מסתבר שהעונש של כל ארבעתם נקבע מתוך התחשבות בחומרת התוצאות של התפשטות החטאים האלה, וזה כנראה גם הטעם של פרסומם. אולם מגמת האזהרה נזכרת בכתוב רק בארבעת הפשעים האלה, ונמצינו למדים מכאן שעקרון ההרתעה איננו בדרך כלל היסוד של דיני העונשים של התורה"   (רש"ר הירש דברים י"ט, כ').

רש"ר הירש הבין שסכנת התפשטות של מעשיהם היא הסיבה לענישה החמורה, וכנראה זו גם הסיבה שיש כאן ענישה שמגמת ההרתעה בה מרכזית, ולפחות לפי המפורש בתורה, אין עוד עונשים שההרתעה תופשת בהם חלק עיקרי, חוץ מאלה.

ואולם, מכנה משותף נוסף יש לארבע עברות אלה, שחומרת העברה איננה במעשה העברה עצמו, אלא בהשלכותיו. בכל המקרים מדובר בעברות שבדיבור או בנורמות התנהגות שכשלעצמן אין להן תוצאות יוצאות דופן, אבל חומרתן נובעת מהיותן מקעקעות מוסדות עיקריים של החברה ושל המשפט. המסית מדרדר את החברה לעבודה זרה מתחת לאפהּ של האכיפה החברתית: "בַּסֵּתֶר לֵאמֹר" (דברים י"ג, ז'). העדים הזוממים פוגעים ביסודות של משפט הצדק, והזקן הממרא בסמכות מערכת המשפט ועמוד השדרה שלה – בית הדין הגדול. ולפי דברינו נמצאנו למדים שאף ההורים הם אחד המוסדות היסודיים של החברה, כמו בית המשפט וכמו בית הדין הגדול. אובדן הסמכות ההורית איננו רק בעיה פנימית בתקשורת הבין אישית, או בעיה רגשית, הוא סכנה חברתית של ממש.

 

מצוות כיבוד ומורא הורים – ובן סורר ומורה

במונחי הרמב"ן, האם פרשת בן סורר ומורה היא מצווה מבוארת או מחודשת? בספרי התורה הקודמים לספר דברים יש כמה וכמה מצוות העוסקות ביחסי הורים ובנים:

– בעשרת הדברות – כבד את אביך ואת אמך.[2]

– בפרשת משפטים – מכה/מקלל אביו ואמו מות יומת.[3]

– בפרשת קדושים – איש אמו ואביו תיראו.[4]

– ואצלנו בפרשת כי תצא – דין בן סורר ומורה.

מתוך מיקומה של מצוות כיבוד אב ואם במרכז עשרת הדברות ומהתוצאה המובטחת על קיום המצווה: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ', י"ב) עולה שמשמעותה של המצווה חורגת מערכים פרטיים של הכרת הטוב או כבודם של הזקנים. נראה שההבטחה למען יאריכון ימיך על האדמה איננה שכר אריכות ימים ליחיד, אלא כמו במקומות אחרים – הבטחה שהעם ישכון בארצו ועל אדמתו, מעין מה שנאמר בפרשת והיה אם שמע: "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה... לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים י"א, ט'-כ"א). מה בין כיבוד הורים לאריכות ימיו של העם בארצו? כפי שנאמר, כבודם וסמכותם של ההורים הוא המתווך של המסורת, של ערכיה של האומה ושל השמיעה בקול ה'. במקום שבו כבודם של ההורים נשמר, רציפותה של המסורת וכבודה נשמרת גם היא, והעם זוכה לאריכות ימים.

מדוע מפוזרות המצוות העוסקות במערכת היחסים בין הבנים להוריהם ברחבי התורה, והאם נוכל להבין את מיקומה של כל מצווה או דין? תחילה – נשים לב לחלוקה עקרונית בין שתי קבוצות של מצוות: מצוות חיוביות לעומת דינים. מצוות כבוד הורים ומורא הורים – הן מצוות חיוביות, ואילו מכה אביו, מקלל אביו ובן סורר ומורה הם דינים המנוסחים קזואיסטית: המכה או המקלל – יומת, ובן סורר ומורה – ייסקל. ובאמת, בעשרת הדברות ובפרשת קדושים אופייני הניסוח החיובי, הן במצוות עשה והן בלא תעשה. זו מצווה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ומכוונת אליו, כמו: ואהבת לרעך כמוך, הוכח תוכיח, לפני עוור וכדומה.[5] כך גם מורא וכיבוד הן מצוות המוטלות על כל יחיד, ועיקרן במרחב הבינאישי שבין ילדים להוריהם. אולם, פרשות משפטים וכי תצא נושאות אופי משפטי. לגבי פרשת משפטים זהו כלל הנכון ברובה ככולה, ולגבי פרשת כי תצא בחלק הארי שלה. הכתובת של הפרשה היא בית הדין, השופטים או החברה. ובאמת, כפי שאמרנו, המכה והמקלל הם מי שהחברה צריכה לטפל בהם ולהמיתם. אמנם, מי שמכה או מקלל עובר עברה שהיא חמורה מהותית, כלשעצמה, אפילו בחד פעמיותה. גם אם יישאר המעשה בחדרי חדרים, הוא מהווה פגיעה חמורה בערכי התורה והאדם. לא כן פרשת בן סורר ומורה שזירת ההתרחשות העיקרית שלה היא חברתית, ותוצאותיה השליליות משמעותיות בעיקר מנקודת הראות של ההשלכות החברתיות. המימד החברתי של הענישה ושל מערכת היחסים, אופייני לספר דברים ככלל, ואופייני גם לפרשת בן סורר ומורה שמיוחדת מבין שאר פרשיות התורה העוסקות ביחסי הורים ובנים במרכזיותה של החברה במעורבות ביחסי הבן עם הוריו.

 


[1]   שם כתוב: "והנשארים ישמעו ויראו" (דברים י"ט, כ').

[2]   שמות כ', י"ב; דברים ה', ט"ז.

[3]   שמות כ"א, ט"ו-י"ז.

[4]   ויקרא י"ט, ג'.

[5]   ויקרא י"ט, י"ד-י"ח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)