בבא מציעא | דף פא | שמור לי ואשמור לך

"תנו רבנן: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך – כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ואמאי? שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר".

בעיוננו היום נעמוד על כמה עניינים העולים מן הקטע הזה.

"שמור לי ואשאילך"

במצב זה ראובן מחזיק בשני חפצים של שמעון – חפץ אחד בשמירה וחפץ שני בהשאלה. נראה מהברייתא שעל שניהם הוא חייב כשומר שכר (עיין מהרש"א), כלומר השאלת החפץ השני היא טובת הנאה המעלה את מדרגת השמירה על החפץ הראשון לשמירת שכר, ושמירת החפץ הראשון היא תשלום על השימוש בחפץ השני, ומורידה את אחריות השומר מאחריות שואל לאחריות שוכר (דהיינו כשומר שכר, להלכה).

במקרה הנידון מדובר בשני חפצים שונים. אך מה יהיה הדין במצב שכיח למדי, שבו ראובן מפקיד אצל שמעון חפץ כדי שישמור עליו, והוא גם מסכים ששמעון ישתמש בו בזמן הפיקדון? מסתבר שגם במקרה זה שמעון ייחשב שומר שכר ולא שואל. אם כן, לפנינו מצב שבו שמעון משתמש בחפץ של ראובן בהיתר ללא תשלום, אך אינו נחשב שואל משום שלראובן יש עניין בהיות החפץ אצלו.

כמובן, דבר זה מחייב אותנו לבחון בכל מקרה ומקרה אם מדובר בהשאלה 'טהורה' או בשיתוף אינטרסים. ואם הכרענו שמדובר בשיתוף אינטרסים, עדיין עלינו להחליט אם מדובר בשכירות שמשלמים עליה בשמירה, והחיוב הוא כשוכר, או שמא בשמירה שמשתכרים עליה בשימוש, והחיוב הוא כשומר שכר. יש לכך נפקא מינה לא רק לשיטת רבי מאיר, ששוכר חייב כשומר חינם, אלא גם לשיטת רבי יהודה, שכפי שראינו אתמול, עשוי אף הוא להבחין לעיתים בין חיוב שוכר ובין חיוב שומר שכר. הדבר תלוי בניתוח כל מקרה לגופו, ויש בזה קושי, שאם כן נמצאנו נותנים דברינו לשיעורין.

"השאילני ואשאילך"

הגמרא מקשה על הברייתא שמדובר בשמירה בבעלים, והיאך חייבים שני הצדדים כשומרי שכר, ועל כן מעמיד רב פפא את הברייתא במקרה מסוים: "דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר".

רש"י סבור שהקושיה והאוקימתא מוסבות רק על המקרה הראשון בברייתא:

"א'שמור לי ואשמור לך' קאי, ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי... אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר".

לדעת רש"י, לעניין דין שמירה בבעלים נחשב השומר מעין פועל המשועבד למפקיד, אך שואל אינו דומה לשומר במובן זה, ואין לו חובות שמירה כלפי הבעלים. אתמול ראינו את גישת המאירי, שחיובו של שואל באונסין הוא למעשה חיוב להשיב את הפיקדון בגין הקניין שקיבל בו. מדברי רש"י נראה שהוא מקצין גישה זו וסובר שזהו כל חיובו של השואל, ואין לו כלל חיוב שמירה.

מפסק הרמב"ם (שכירות י, ב), לעומת זאת, נראה ששאלת הגמרא והאוקימתא מוסבות על כל המקרים שבברייתא, ו"השאילני ואשאילך" בכללם, ומשמע שלשואל יש גם חובת שמירה, לצד חובתו הייחודית באונסין.

כפי שהזכרנו אתמול, למחלוקת זו תיתכן נפקא מינה כאשר יש קיום של השבה, אך החפץ ניזוק בפשיעתו של השומר. התוספות בבבא קמא (נו ע"ב ד"ה פשיטא) הבחינו בעניין זה בין גזלן, שחייב בהשבה ולא בשמירה, ובין שומר: הגוזל פירות והרקיב מקצתם בפשיעה יכול לומר לנגזל "הרי שלך לפניך", שכן יש בהשבת החלק שלא הרקיב קיום של חובת השבה, אבל שומר יצטרך לפצות במקרה כזה על המקצת שהרקיב. מה יהיה דינו של שואל? מסתבר שהדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם: לדעת רש"י, שגם שואל אינו חייב אלא בהשבה ולא בשמירה, יהיה דינו בעניין זה כדין גזלן, ואילו לדעת הרמב"ם, ששואל חייב גם בשמירה, הוא יתחייב כשומר.

"שמור לי ואשאילך"

כאמור, מדברי הרמב"ם (שם) נראה שקושיית הגמרא והאוקימתא מוסבות על כל המקרים שבברייתא:

"כל האומר לחבירו 'שמור לי ואשמור לך' – הרי זה שמירה בבעלים. אמר לו 'שמור לי היום ואשמור לך למחר', 'השאילני היום ואני אשאילך למחר', 'שמור לי היום ואשאילך למחר', 'השאילני היום ואשמור לך למחר' – כולן נעשו שומרי שכר זה לזה".

משמע מדבריו ש"שמור לי ואשאילך" (בלא "למחר") נחשב שמירה בבעלים, משום ששניהם משועבדים זה לזה. והדבר טעון הסבר, שהרי בפשטות יש כאן שני שעבודי שמירה של שמעון כלפי ראובן, ואף לא שעבוד אחד של ראובן כלפי שמעון. להסבר מפתיע ומחודש בדברי הרמב"ם עיין ש"ך שה, ו.