בבא מציעא | דף כג | חקירת יסוד בדין סימנים
הגמרא בסוגייתנו קובעת שתלמיד חכם רשאי לתבוע ממוצא אבדה שישיבנה לו על סמך 'טביעות עין', כלומר תלמיד חכם פטור מלפרט את סימני האבדה, ודי בכך שיאמר שהיא שלו.
מה נשתנה תלמיד חכם מכל אדם אחר? בדברי רבנו תם (תוספות יט ע"א ד"ה אבל) אפשר לזהות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו:
"מפרש רבינו תם דעם הארץ נמי אית ליה טביעות עינא... והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן".
כאמור, בדברי רבנו תם ניכרות שתי תשובות. התשובה שרבנו תם מקבל היא שתלמיד חכם הוא אדם אמין שאינו משקר, ואם הוא אומר שהחפץ שייך לו – אפשר לסמוך עליו. התשובה שדחה רבנו תם היא שלתלמיד חכם יש יכולת מיוחדת לזהות חפצים, ולעם הארץ אין היכולת הזאת.
ההבדל בין שתי התשובות חושף חקירה יסודית בדין סימנים. אפשר להבין שעקרונית אין צורך בזיהוי ודאי של האבדה, ואפשר להשיבה למי שטוען שהיא שלו. אך מאחר שיש חשש שהוא אינו דובר אמת, דורשים ממנו שיפרט את סימני החפץ, ואם עשה כן – אפשר להניח שאינו משקר ושהחפץ אכן שלו.
ברם אפשר גם לומר שלאדם מן השורה יש חזקת כשרות, ואין סיבה להניח שהוא משקר, ובכל זאת הוא נדרש לפרט את סימני החפץ, כדי שנוכל לוודא שהוא עצמו אינו מתבלבל או שוגה בהערכתו, ושהאבדה אכן שלו. אם אדם תיאר את החפץ היטב, לפרטי פרטים, מסתבר שהחפץ אכן שלו, והוא איננו טועה או מתבלבל. לחידוד ההבנה הזאת נציין שבדרך כלל מותנית פעולה ממונית בעדות ברורה וחד־משמעית של שני עדים, ולכן היה מקום לומר שגם זיהוי אבדה יהיה תקף רק על פי שני עדים (ואפשרות זו אכן עולה ברובד הדאורייתא בדף כז ע"ב), וההלכה שסימנים מועילים בתחום זה היא חידוש שחידשה תורה (ועיין גם ריש כח ע"א, שמכל מקום עדות עדיפה על סימנים גם בהשבת אבדה).
לסיום נזכיר שדין טביעות עין נזכר גם במסכת חולין (צה ע"ב – צו ע"א). מבואר שם שבדיני איסור והיתר יכול כל אדם לסמוך על טביעות עין, ולכן אם אדם הניח בשר כשר במקום שמצויים בו גויים ומתעורר חשש שהגויים החליפוהו בבשר טרף, הוא רשאי לאכול מן הבשר אם הוא מכיר בטביעות עין שזו החתיכה שהניח שם. אותה סוגיה מעלה בפירוש את שאלת היחס בין סימנים לטביעות עין, עיין שם.
[עוד על טביעות עין בעיונו של הרב ברוך וינטרוב לדף יט.]
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)