בבא מציעא | דף ח | מעשה וחלות בקניינים

הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין רבא לרמי בר חמא בדין המגביה מציאה לחברו – לדעת רמי בר חמא קנה חברו, ולדעת רבא לא. בדפים ט–י תשוב הגמרא ותבחן מחלוקת זו ביתר הרחבה.

רמי בר חמא לומד את שיטתו מדין אחר, ומסיק זאת מדיוק המשנה ריש פרקין: אם הגביהו שניים יחדיו טלית אחת, נוצר בטלית מעין קניין משותף, ועליהם לחולקה. רש"י הבין שכל אחד מן המגביהים התכוון לזכות בטלית לו ולחברו: "וכשמגביה, מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה". לפי דבריו, יש כאן פעולת קניין קלסית: כל אחד מן המגביהים עושה מעשה קניין, וכן נותן דעתו שהמעשה יועיל לו ולחברו גם יחד.

בעל החידושים המיוחסים לריטב"א ('הריטב"א הישן'), לעומת זאת, פירש שכל אחד מן המגביהים מבקש לזכות בטלית לעצמו. בפשטות פירושו מסתבר ביותר: הרי משנתנו עוסקת בעימות בין בעלי דין, שכל אחד מהם מעוניין לזכות בטלית לעצמו, וקשה להניח שמלכתחילה לא היה ביניהם שום עימות, וכל אחד התכוון לזכות גם לחברו. אלא שיש בדבריו קושי במה שנוגע למעשה הקניין: אם כל אחד מבעלי הדין התכוון לזכות בטלית לעצמו, כיצד ייתכן לחלקהּ, בסופו של דבר, בין שניהם?! [ומכוח קושיה זו דחה הפני יהושע על סוגייתנו את פירוש 'הריטב"א הישן' וקיבל את פירוש רש"י.]

והנראה לומר, שעל פי דרכו של בעל החידושים המיוחסים לריטב"א, בקניין שאנו עוסקים בו יש ניתוק בין המעשה לחלות. שני בעלי הדין אכן עשו בטלית מעשה קניין – הגביהו אותה מעל הארץ; אבל דעת הקניין באה ממקור חלופי, ומסתבר שמקור זה הוא פסיקת בית הדין שבהגבהה משותפת ההלכה היא שיחלוקו.

לפי פירוש זה תתבאר היטב השגתו של רבא על רמי בר חמא. רבא טוען שאומנם היה כאן מעשה קניין, אך יש ליקוי בחלותו, שהרי כל אחד מן המגביהים התכוון לזקוף את המעשה לזכות עצמו. לכן מחדש רבא מנגנון אחר של יצירת חלות – "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה": כל אחד מן המגביהים עשה מעשה קניין עצמאי, ומתוך שמעשה זה יכול היה להועיל למגביה עצמו, הריהו מועיל גם לחברו.

ההבחנה בין מעשה הקניין ובין חלות הקניין משמעותית גם בהקשרים אחרים, ונציין אחד מהם. סוגייתנו דנה ביכולתו של חירש לקנות מציאה. כידוע, חירש, שוטה וקטן אינם בני דעת, ומדאורייתא אינם יכולים לקנות. ואולם התוספות בכמה מקומות (סוכה מו ע"ב, גיטין סד ע"ב, סנהדרין סח ע"ב) טענו שאף שאין לקטן קניין, אם דעת אחרת מקנה לו – הקניין חל. התוספות הבחינו, אם כן, בין מעשה הקניין, שאותו עושה הקטן, ובין חלות הקניין, שאותה מעניק לו אדם אחר, שהוא גדול ובן דעת. [רוב מניין ורוב בניין של הראשונים קיבלו את דעת התוספות. לדעת הש"ך (רמג, ו), מן הירושלמי עולה שדעת אחרת מקנה אינה מועילה בקטן.] חידושם של בעלי התוספות אינו תקף בהכרח לגבי חירש, וייתכן שחירש אינו מסוגל אפילו לעשות מעשה קניין, אך מכל מקום דבריהם מחדדים את ההבחנה בין מעשה לחלות בקניינים.