דילוג לתוכן העיקרי

מכות | דף טז | בל תשקצו

 

אגב הדיון באיסור אכילת שקצים ורמשים מתחדשת בדף טז ע"ב הלכה מעניינת:

"אמר רב אחאי: המשהה את נקביו – עובר משום 'לא תשקצו'. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא – קא עבר משום 'לא תשקצו'".


המילים "לא תשקצו" מקורן בפרשת קדֹשים, בפסוק שעניינו מאכלות אסורים: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא" (ויקרא כ', כה). סוגייתנו מרחיבה את האיסור, וקובעת שיש בכללו גם מעשים מאוסים ומעשים הפוגעים בגופו של האדם.

הרמב"ם מביא את הדברים בסוף הלכות מאכלות אסורות (סוף פרק י"ז):

"אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן... וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם... וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם' (ויקרא י"א, מג). והאוכל מאכלות אלו – מכין אותו מכת מרדות.
וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו, הרי זה בכלל משקץ נפשו...
וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' (שם, מד)".


הרמב"ם מסביר את אופיו ויסודו של איסור 'בל תשקצו', ואף קובע שזהו איסור דרבנן, ועונשו מכת מרדות. אמנם הריטב"א מביא בחידושיו לסוגייתנו דעה שזהו איסור דאורייתא ממש, אך גם הוא מעיר שדעה זו חריגה, ופשטות הדברים שזהו איסור דרבנן בלבד. [מעניין לציין שהטור (אורח חיים סימן ג') כתב "לא ישהא צרכיו", ואילו השולחן ערוך (שם, סעיף יז) כתב ש"המשהה נקביו עובר משום 'בל תשקצו'"; אך כבר העיר המשנה ברורה שם (על פי האחרונים) שעובר משום 'בל תשקצו' מדרבנן בלבד.]

הגמרא והרמב"ם אינם מגדירים בבירור מה שיעור השהיית הנקבים האסור. אשר על כן, יש ש'מחמירים' מאוד באיסור זה, ושרויים בלחץ ובחרדה מתמדת שמא נתעורר בהם איזה צורך להתפנות. אך הסביר רבי אברהם מבוטשאטש, בעל "אשל אברהם" על השולחן ערוך (אורח חיים, סימן ג'):

"כיון שאמרו חז"ל סתם שהוא משום 'בל תשקצו'... הוא לפי דעות הבריות... ונראה שכל שמסיח דעתו אינו מרגיש, לכולי עלמא אין על זה שום פיתחון פה ולא חשש גם מדרבנן".


דומה שלא רק קביעה הלכתית יש כאן, אלא גם ביאור עקרוני בעצם הדין. חכמים אסרו לנהוג בדרך שיש בה משום סטייה מן הטבע האנושי הפשוט. אך אין הוראה זו אמורה להביא את האדם ללחץ או מתח, וקל וחומר שלא ל'ריצה' תכופה לבית הכיסא.

אפשר שהסברו של האשל אברהם הוא העומד ביסוד פסקו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב סימן מ"ה), שאם הרופא מורה לאדם שישתדל להתאפק ולא יתפנה מסיבה כלשהי, בוודאי רשאי אותו אדם לעשות כן. מסתבר שהתנהגות על פי הוראת רופא היא התנהגות טבעית ונורמלית, ולכן ברור שאין בה כל איסור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)