ביצה | דף כא | בישול לצורך נוכרים ביום טוב
נאמר בתורה (שמות יב, טז):
"אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם".
הגמרא במסכת ביצה (כ ע"ב) דרשה על פסוק זה את הדרשה הבאה:
"אם כן מה תלמוד לומר 'לכם'? לכם ולא לנכרים, לכם ולא לכלבים".
דין בישול לכלבים שנוי במחלוקת בין התנאים, ואולם ההלכה הקובעת כי אסור לבשל ביום טוב לצורך נוכרים מוסכמת לכולי עלמא, והובאה ברמב"ם (הלכות יום טוב א, יג) ובשולחן ערוך (אורח חיים תקיב, א).
אחת המחלוקות הנרחבות בהלכות יום טוב היא מחלוקת האמוראים בדין "הואיל", אשר נזכרת גם בסוגייתנו. הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן והרא"ש פסקו להלכה כדעת רבה, שהמבשל ביום טוב אינו לוקה, דאמרינן "הואיל". לעומתם, רבנו אפרים ורבנו זרחיה הלוי פסקו כדעת רב חסדא, שלא אומרים "הואיל". השולחן ערוך איננו מכריע בשאלה זו בפירוש, אך נראה שהעיקר להלכה כדעת רוב הראשונים, שבישול ביום טוב לצורך חול אסור מדרבנן, ולא מדאורייתא, אם אמנם יש אפשרות ליהנות מן התבשיל ביום טוב עצמו. הרמב"ם (הלכות יום טוב א, טו) מחדש שלדעת רבה, המקל, הוא הדין אף בבישול לצורך נוכרים:
"המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן".
אמנם, לעיל בהלכה י"ג כתב הרמב"ם שהבישול לצורך נכרים ביום טוב אסור בשל קביעתה של התורה "לכם ולא לנכרים", אלא שנראה שמשמעות דרשה זו היא שבישול לנוכרים איננו כלול בהיתר אוכל נפש, אך סוף סוף אין בו איסור תורה, שכן האוכל שבושל עבור הנוכרים ראוי אף ליהודים מדין "הואיל".
המציאות שבה נוכרים היו מצויים בבתי יהודים הייתה שכיחה במשך שנים רבות, ואף בימינו נוכחותם של עובדים זרים וכדו' בבית ישראל איננה דבר נדיר. האם כאשר מבשלים אוכל ביום טוב מותר לבשל עבורם? לאור העובדה שמדובר באיסור דרבנן, מצאנו בראשונים דרכים שונות להקל בעניין זה.
כאמור לעיל, נחלקו תנאים בסוגייתנו בעניין בישול לצורך כלבים ביום טוב. הראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה: התוספות, הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ועוד פסקו להלכה כדעת ר' יוסי הגלילי, שאסור לבשל לכלבים ביום טוב, וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים תקיב, ג). לעומתם, בעל המאור פסק כדעת ר' עקיבא, שאסר לבשל לצורך נוכרים, אך התיר לבשל עבור בעלי חיים. הראבי"ה (ג, תשנה) מצטט את דעת רבי שמואל בן נטרונאי,[1] שפסק אף הוא כר' עקיבא, ואף הדגיש את נימוקו: "שמזונותן עליך". על כך מוסיף הראבי"ה:
"ורבינו שב"ט פירש דשפחותינו מזונתן עלינו ככלבים, ופסק הילכתא כרבי עקיבא דשרי".
לאמור – במקום שבו חייב יהודי להאכיל את כל הנלווים עליו, ובכלל זה בעלי חיים, או עבדיו ושפחותיו המתגוררים בביתו, רשאי הוא לבשל עבורם ביום טוב.
דעה זו היא דעת יחיד, ואולם מצאנו סברה קרובה מאוד גם בדברי הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ג' א, ה):
"גוי המתלוה לישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל, אפשר להתיר מן הטעם הזה שביארנו".
הרשב"א מתבסס על סברת "מזונותיו על ישראל", ואיננו מתייחס כלל להכרעת ההלכה במחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. עם זאת, היתרו של הרשב"א מצומצם יותר מזה של רבי שמואל בן נטרונאי, משום שמשתמע מדבריו שהיתר זה מאפשר "לרבות מחמתן בקדרתו ובמשארותיו ותנורו", אך לא לבשל עבורם במיוחד. עם זאת, עצם סברת "מזונותיהן עליך" מקובלת על הרשב"א בהקשר זה, ובלבד שהגוי "מתלוה לישראל קודם יום טוב" והופך לחלק ממשפחתו.
הפתרון המרכזי שהפוסקים השתמשו בו כדי לאפשר בישול לצורך נכרי הוא תוספת למאכל שהיהודי מבשל לעצמו בלאו הכי. בעניין זה קיימת מחלוקת נרחבת בראשונים, לאור הסתירה לכאורה בין הסוגיה בדף י"ז, המתירה להרבות בקדירה אחת לצורך חול, ובין סוגייתנו, האוסרת להרבות לצורך נכרי, ואף גוזרת גזירה שאין להזמין את הנכרי לסעודה מחשש שמא ירבה בשבילו. קצרה יריעתנו ולא נוכל להרחיב בפרטי עניין זה, ועוד חזון למועד.
[1] מחכמי אשכנז במאה ה-12, חתנו של הראב"ן; בהגהות מיימוניות הוא מוזכר בשם רשב"ם, אך אין הכוונה לרבי שמואל בן מאיר חתנו של רש"י.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)