בין תפילת ראש השנה לתפילת תעניות ומלחמה
בין תפילת ראש השנה לתפילת תעניות ומלחמה* / הרב משה ליכטנשטיין
פתיחה
כידוע, בתעניות על הגשמים מתפללים תפילה מיוחדת. המשנה בתענית טו. מציגה את אותה תפילה:
"ואומר לפניהן עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ואלו הן: זכרונות ושופרות. +תהלים ק"כ+ אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני, +תהלים קכ"א+ אשא עיני אל ההרים וגו', +תהלים ק"ל+ ממעמקים קראתיך ה', +תהלים ק"ב+ תפלה לעני כי יעטף.
רבי יהודה אומר: לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן +מלכים א' ח'+ רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה, +ירמיהו י"ד+ אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות, ואומר חותמיהן".
הגמרא (טז:-יז.) מסבירה את מחלוקת התנאים:
"אמר רב אדא דמן יפו: מאי טעמא דרבי יהודה - לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה, וביובלות, ובשעת מלחמה".
רש"י על אתר מעיר:
"ובשעת מלחמה - דכתיב (במדבר י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', ולא ידעינן מנא איתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה".
הנחה פשוטה היא, שבשעת מלחמה ישנה חובה להתפלל. חובה זו מפורשת בתורה ובנביא (בתפילת שלמה ועוד). אלא, שרש"י מעיר שאין מקור לכך שבשעת מלחמה אומרים זכרונות, מלכויות ושופרות.
להלן נדון בשני נושאים המתעוררים בסוגייה זו. הנושא האחד הוא עמדת החכמים ביחס לתפילת מלחמה. דבריו של רב אדא דמן יפו אמורים בדעת ר' יהודה, אך מפשטות הסוגייה עולה, שחכמים מודים לר' יהודה שבשעת מלחמה יש להוסיף זכרונות ושופרות, ומחלוקתם נוגעת אך ורק להרחבת הדין גם לתעניות גשמים. אמנם, הנחה זו דורשת ביאור, כדלהלן.
שנית, יש לעמוד על הבדל מסויים בין לשונו של רש"י ובין לשון הגמרא. במשנה נאמר, שבתעניות מוסיפים זכרונות ושופרות לארבע ברכות אחרות. גם בגמרא ישנה התייחסות ל"זכרונות ושופרות". והנה, בדבריו של רש"י מפורש שאומרים מלכויות, זכרונות ושופרות. רש"י סבור, לכאורה, שמאחר והסוגייה עוסקת גם בראש השנה, ובו מזכירים גם מלכויות, הוא הדין למועדים האחרים הנזכרים בסוגייה בנשימה אחת.
מלכות וזכרון בראש השנה
למעשה, השאלה הגלומה בדיוקנו בדברי רש"י היא: מה היחס בין ברכת המלכויות לברכת זכרונות ושופרות. בכדי לבאר את הדברים, יש לעמוד על שתי הבנות הפוכות בדבר אופיו של יום ראש השנה:
א. יום ראש השנה הוא יום המלכת הקב"ה על עולמו. המלכה זו מחייבת בחינה של הנעשה בעולם, דהיינו של זכרונות. לשון אחרת, יום הזכרון הוא תולדה של יום המלוכה.
ב. יום ראש השנה הוא יום הזכרון, כפי שאנו חותמים בתפילתנו. אלא, שהזכרון מחייב את המלכת הקב"ה. על פי ההבנה הקודמת, הקב"ה עומד במרכזו של יום ראש השנה. ברם, על פי ההבנה הנוכחית, במרכזו של היום עומד האדם, או ליתר דיוק, עומדת הזיקה שבין האדם ובין הקב"ה.
שתי ההבנות הללו מכתיבות את היחס בין ברכת המלכויות וברכת הזכרונות. בגמרא בראש השנה (טז.) נאמר:
"ואמרו לפני בראש השנה מלכיות, זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר".
ברייתא זו מציגה את המלכויות והזכרונות יחד, אך לא מבארת מה היחס ביניהם.
דברים ברורים יותר מתעוררים בסוגייה אחרת בראש השנה - בדף לב.:
"והיכן אומרה לקדושת היום? תניא, רבי אומר: עם המלכיות אומרה, מה מצינו בכל מקום - ברביעית - אף כאן ברביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עם הזכרונות אומרה, מה מצינו בכל מקום באמצע - אף כאן באמצע".
נדמה, שמחלוקת התנאים מבוססת על שתי ההבנות דלעיל. רבי סבור, שברכת היום היא ברכת המלכויות, כהבנה הראשונה דלעיל. רשב"ג, לעומתו, סבור שהזכרון עומד במרכז, ובו אומרים את קדושת היום[1]. כאמור לעיל, רשב"ג יסביר שהמלכויות אינן אלא תשתית ורקע לזכרונות.
כפי שראינו לעיל, בגמרא בדף טז. נאמר "ובמה? בשופר!". לא ברור האם השופר מוסב על הזכרונות, על המלכויות, או שמא על זה וזה גם יחד. אכן, ישנן ראיות רבות לכך שבתקיעות ישנו מימד כפול: מימד של זכרון ומימד של המלכה.
בגמרא בדף לב. בראש השנה נאמר:
"ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". שבתון - זה קדושת היום, זכרון - אלו זכרונות, תרועה - אלו שופרות, מקרא קדש - קדשהו בעשיית מלאכה... מנין שאומרים מלכיות? תניא, רבי אומר: "אני ה' א-לקיכם ובחדש השביעי" - זו מלכות. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "והיו לכם לזכרון לפני א-לקיכם". שאין תלמוד לומר אני ה' א-לקיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' א-לקיכם - זה בנה אב, לכל מקום שנאמר בו זכרונות - יהיו מלכיות עמהן".
חשוב לשים לב, שהסוגייה מבססת את הזכרונות והשופרות על לב ליבה של פרשיית ראש השנה בפרשת אמור, בעוד שאת המלכויות מנסים לבסס על דרשה דחוקה יותר בפרשה, או לחילופין, על פסוק שכלל לא קשור לראש השנה.
אמנם, יש לבאר את שתי הדרשות בסוגייה. לדעת רבי, ניתן "להעתיק" את ההיגד "אני ה' א-קיכם" מפרשיית מתנות עניים לפרשייה הבאה בעקבותיה, שעוסקת בראש השנה. אכן, רבי הוא הסבור שאומרים קדושת היום במלכויות, ועל כן הוא עושה כל מאמץ להכניס את המלכויות לפרשייה המקורית.
ר' יוסי ברבי יהודה מציג גישה שונה. לדבריו, ראש השנה הוא יום של זכרונות ושופרות בלבד. אלא, שלאחר שקבעה התורה שיש לתקוע בראש השנה, בוקעים ועולים מאליהם הפסוקים בפרשת בהעלותך, שקובעים שאם ישנן תקיעות, יש צורך להמליך את הקב"ה. לכאורה, על פי גישה זו יש צורך להזכיר מלכויות גם בתעניות גשמים, משום שגם בהן תוקעים בשופר.
ישנה מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם הדרשות שבסוגייה זו קובעת שהברכות שבראש השנה הן מדאורייתא או מדרבנן. אפשר, שלאור דברינו יש מקום להבחין בין הברכות השונות: זכרונות ושופרות מדאורייתא, משום שהם עיקרו של היום, בעוד שמלכויות מדרבנן, כעניין נלווה ליום ראש השנה.
תפילת במלחמה
ומכאן, יש לשוב ולבאר את הסוגייה בתענית אשר בה פתחנו. לדעת חכמים, ראש השנה שווה לתענית, ובשניהם מזכירים את אותן הברכות. הסיבה לכך היא, שראש השנה הוא יום אשר בו נידונים לפני הקב"ה. לעיל הבאנו את הסוגייה בר"ה טז., שמסבירה מדוע מזכירים מלכויות זכרונות ושופרות בראש השנה. בראשית אותה הסוגייה מסבירה הגמרא מדוע יש להביא עומר בפסח, שתי הלחם בשבועות וניסוך המים בחג, וגם כאן - הסיבה קשורה לדין המתרחש במועדים אלה. ובכן, במרכז תפילת ראש השנה עומדת התפילה והתחינה, דהיינו זכרונות ושופרות. ממילא, את המלכויות ניתן לבאר בשתי דרכים: ניתן לומר שהמלכויות הן תשתית לזכרונות ולשופרות, או לחילופין, לומר שהמלכויות הן קיום עצמאי, הנלמד מפסוק נפרד. כך או כך, המלכויות לא עומדות במרכז היום, ועל כן אין הבדל גדול בין ראש השנה ובין התענית.
לעומת החכמים, ר' יהודה סבור שבמרכז יום ראש השנה עומדות המלכויות, והזכרונות והשופרות נספחים למלכויות. אשר על כן, אין כל סיבה להעתיק את תפילת ראש השנה לתענית, אשר בה אין כל מימד של המלכה.
ההסבר המוצע מוביל לחידוש משמעותי, שלפיו לדעת ר' יהודה גם בשעת מלחמה ישנו מימד משמעותי של המלכה. כידוע, לעיתים מלכותו של הקב"ה בולטת וחדה יותר. עיתים אלה קשורות, בדרך כלל, למעגל השנה (עשרת ימי תשובה). עם זאת, לעיתים מלכות הקב"ה מתחדדת כתוצאה מהמציאות ההיסטורית, דהיינו כתוצאה ממלחמה. ממילא, שעת המלחמה היא שעת מלכויות.
ובכן, לפנינו שתי מחלוקות בין ר' יהודה וחכמים:
א. אופי תפילת ראש השנה: לדעת חכמים, הזכרונות והשופורת עומדים במרכז, והמלכות נספחת להם באחת משתי הוריאציות שהצגנו לעיל; ואילו לדעת ר' יהודה, המלכויות עומדות במרכז.
ב. אופי תפילת המלחמה: לדעת חכמים, במלחמה מזכירים זכרונות ושופרות, ואילו לדעת ר' יהודה במלחמה מזכירים גם מלכויות.
נפקא מינות
הגישות השונות שהצגנו מתעוררות בהקשרים שונים:
א. שאלת היחס שבין תפילת ראש השנה ותפילת התעניות מתעוררת ב'אור זרוע' בהקשר שונה לחלוטין. יסוד דיונו בגמרא בתענית טז., המציגה קריטריונים לשליח ציבור: זקן ורגיל, וביתו ריקם וכו'. סוגייה זו היא אחת הסוגיות היחידות בש"ס שמזכירה את דיני הראוי להיות שליח הציבור (למעט סוגייה נוספת בחולין, שעוסקת בחזן קטן). פוסקים רבים סבורים, שהקריטריונים הנזכרים בסוגייה בתענית נוגעים לכל חזן בכל ימות השנה.
אולם, מסברא הנחה זו אינה פשוטה כלל ועיקר משום שבתענית אין צורך רק בחזן בעלמא, אלא באדם הסובל צרות, שמסוגל לזעוק בעבור כלל הציבור. ואכן, האור זרוע (חלק א', סימן קי"ד) קובע:
"ות"ר עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל ר' יהודה אומר מיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם ... והעובר לפני התיבה דקתני בברייתא היינו כל השנה. ואפי' אם תמצא לומר דדוקא בשעת עצירת גשמים קא מיירי. ראש השנה ויום הכיפורים ויומא דרחמי לא גריעי מעצירת גשמים".
האור זרוע עומד על החילוק שהזכרנו לעיל, ואכן לא משוכנע שניתן להרחיב את הדין הנזכר בגמרא בתענית לשליח ציבור בכל ימות השנה. עם זאת, האו"ז מוסיף ומעיר, שראש השנה שווה לתענית לעניין זה. הנחה זו מבוססת, כמובן, על שיטת חכמים, המשווים את תפילת התענית לתפילת ראש השנה.
ב. דעה רווחת בגאונים היא, שביום התענית יש לתקוע בשופר. ראשונים רבים דחו עמדה זו, ואכמ"ל. הרמב"ן בתענית טו. עסק בעניין זה, ואגב הכי העיר הערה מעניינת ביחס לתפילת המלחמה:
"ובפ' משוח מלחמה (סוטה מג.) גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות, ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך".
הרמב"ן מסביר, שתפילת ישראל היוצאים לקרב שונה מתפילת ישראל המתגוננים מפני אויביהם. אפשר, שההבדל קשור לנושא שעליו דיברנו: ביציאה לקרב ישנה המלכה של הקב"ה: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך". ברם, בהתגוננות בארץ ישנה זעקה ותרועה להקב"ה, כשהמלכויות נדחקות לפריפריה.
יש להעיר, כי הבחנת הרמב"ן בין שני סוגי מלחמה, שאותה הצענו להתאים למחלוקת ר' יהודה וחכמים, מפורשת, למעשה, בתפילת שלמה המלך בחנוכת המקדש. שלמה מבחין, בצורה ברורה מאוד בין: "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב ... כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה", ובין: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם".
ג. כידוע, נחלקו הרמב"ן והרמב"ן האם תפילה היא מצווה. לדעת הרמב"ן, התפילה היא זכות שכדאי לנצל אך ורק בשעת צרה ומלחמה. הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שהתפילה היא חובה בכל יום. לדעת הרמב"ם, התפילה במלחמה היא מצווה נפרדת, הנזכרת בהלכות תעניות, ולא בהלכות תפילה. הרמב"ם מסביר:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר +במדבר י'+ על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".
מדברי הרמב"ם עולה, שתפילה כפעולה דתית היא חוויה יומיומית. ברם, התפילה במלחמה איננה פעולה דתית חוויתית, אלא אך ורק גורם המעורר את העם לחזור בתשובה.
לעומת הרמב"ם, הרמב"ן סבור שהתפילה בכל יום איננה מצווה, אלא אמצעי טכני, המאפשר לאדם לתבוע צרכיו מהקב"ה. עם זאת, ביחס לתפילה בשעת מלחמה מסביר הרמב"ן (בהשגות לסה"מ, מצווה ה'):
"ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו - זה התלמוד, דבר אחר - זו תפלה, אסמכתא היא, או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם".
לדעת הרמב"ן, בשעת מלחמה יש להתפלל אל הקב"ה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, דהיינו כתפילה של המלכה.
ובכן, הרמב"ם והרמב"ן מציגים היבטים שונים של התפילה שבכל יום, וכן של התפילה בעת מלחמה.
הערת סיום
לסיום, נעיר הערה שלא קשורה ישירות לדיוננו, אך חשוב לזכור אותה. כאמור לעיל, נחלקו הראשונים האם מלכויות זכרונות ושופרות מדאורייתא או מדרבנן. הרא"ל בשם הגרי"ד טען, שמדוייק מדברי רש"י שכשתוקעים בשופר הברכות מלוות את התקיעה, ואז הן מדאורייתא; ואולם כשאין תוקעים הברכות הן קיום תפילה רגיל, וחיובן מדרבנן בלבד. הסבר זה מיישב היטב סוגייה בראש השנה לד:, ואכמ"ל.
ברם, יש שהציעו מהלך הפוך (הרמב"ן בדרשה לראש השנה, מהר"ם חביב בספרו "יום תרועה"), שלפיו כשתוקעים השופר יוצר את "זכרון התרועה", ואז הברכות אינן אלא מדרבנן. ברם, אם אין תוקעים, יש צורך להשיג את הזכרון בדרך אחרת, דהיינו בברכות, ואז חיוב הברכות מדאורייתא.
* השיעור סוכם על ידי אביהוד שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.
[1] רשב"ג קובע, שיש להזכיר את קדושת היום "באמצע". נדמה, שמשמעות דבריו היא, שקדושת היום לעולם מוזכרת לאחר ההקדמה של ברכות אחרות. בדרך כלל ישנן שלוש ברכות הקדמה, ולאחריהן - "באמצע" - מוזכרת קדושת היום. בראש השנה נשמר אותו מודל, אלא שבמקום שלוש ברכות הקדמה ישנן ארבע ברכות הקדמה, ולאחריהן יש להזכיר את קדושת היום.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)