שקלים | דף ג | בין קורבן ציבור לקורבן שותפים

בעיון הקודם הסברנו שהדרישה לגבות מחצית השקל מכל אדם מישראל מבטאת את העובדה שלכלל ישראל יש חלק ושייכות בקורבנות הציבור המוקרבים בבית המקדש.

במשנה בדף ג' עמוד ב' מצאנו מחלוקת תנאים המבררת שייכות זו:

"אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא.       
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן, 'וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל' – הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלין?!".

רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) סובר שכוהנים חייבים במחצית השקל, כדין כלל בני ישראל. בן בוכרי, לעומתו, פטר את הכוהנים ממחצית השקל, אך טען שכוהן המעוניין לשלם – מקבלים ממנו. לכאורה, טענת הכוהנים כנגד ריב"ז נכונה: אם הם ישלמו מחצית השקל, יהפכו מנחות הציבור (קורבן העומר שבט"ז בניסן, שתי הלחם שבשבועות ולחם הפנים שבכל שבת) למנחות כהנים, וממילא אי אפשר יהיה לאוכלן, כדין כל מנחת כוהן. כיצד ישיב ריב"ז על קושיה זו? הגמרא מצטטת גזירת הכתוב, אך אינה מבארת את יסוד שיטתו של ריב"ז.

מורנו הרב ליכטנשטיין הציע שהיסוד לדעת ריב"ז מצוי בהבחנה יסודית שהודגשה בדברי הרמב"ן על התורה (ויקרא א, ב; הדברים נתבארו בהרחבה גם בשו"ת אבני נזר, חושן משפט סימן ס"ג). הרמב"ן מבחין בין שני מושגים – עולת ציבור ועולת השותפים.

הרמב"ן מסביר שניתן היה לראות כל קורבן ציבור כקורבן של שותפים – מה לי אם שותפים בו שניים או שלושה, ומה לי אם שותפים בו אלפים ורבבות. אילו היינו מקבלים הצעה כזאת, היה טעם בטענת הכוהנים, שסוף סוף מנחת הציבור שייכת אף להם, ואי אפשר לאוכלה.

אך הרמב"ן דוחה אפשרות זו, ומסביר שהקורבנות הנקנים במחצית השקל אינם קורבנות שותפים, אלא קורבנות ציבור. משמעות הדברים היא שקורבנות אלה שייכים לכלל ישראל, מבלי להתחשב בשאלה מי שילם וכמה שילם. כך, למשל, ברור שקורבנות הציבור מכפרים אף על נשות ישראל, אף על פי שמעיקר הדין הנשים פטורות ממחצית השקל.

נמצא איפוא שתשלום מחצית השקל נועד להבהיר שלכל אדם מישראל יש חלק בקורבנות הציבור, אך חלק זה איננו "אחד לאחד"; אדם נדרש לשלם כדי לקחת חלק, אך אינו קונה זכות ממונית ממשית בקורבן – הקורבן איננו שלו אלא של כלל ישראל.

תוצאה מרכזית של תפיסה זו היא ההלכה שנזכרה בסוגיות רבות בש"ס (ראה למשל יומא נ ע"א) ש"אין חטאת ציבור מתה". הלכה למשה מסיני שקורבן חטאת שמתו בעליו יומת אף הוא, ואין אפשרות לפדותו. ובכן, מה יהא הדין כאשר נקנה קורבן חטאת ציבורי, וכעת באסון פתאומי מתו כל תורמי מחצית השקל, ונותרו רק אלה שלא תרמו? אילו קורבן ציבור היה קורבן שותפים, ראוי היה להמיתו, שכן מתו בעליו. עם זאת, חכמים הסבירו ש"אין ציבור מתים": הקורבן איננו שייך נקודתית לכל מי ששילם מחצית השקל אלא לכלל הציבור, והציבור אינו מת.

כפי שהזכרנו לעיל, תוצאה מרכזית של תפיסתנו היא שקורבן ציבור שייך לכלל ישראל, ובכלל זה אף הנשים שאינן משלמות מחצית השקל. אמנם, קביעה זו שנויה במחלוקת בין האחרונים. רבי עקיבא איגר (בשו"ת, סימן ט') חידש שנשים פטורות מתפילת מוסף בשבת ובחג. שלוש התפילות הקבועות בכל יום הן תפילות שנתקנו על ידי האבות, והן מחייבות נשים וגברים כאחד. ברם, תפילת מוסף היא אך ורק כנגד קורבן הציבור, והרי נשים אינן משלמות מחצית השקל, וממילא אין להן חלק בקורבן הציבור. ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה (שו"ת באר יצחק סימן כ') דחה את דברי רבי עקיבא איגר על הסף: אמנם, נשים אינן שוקלות, אך ברור שיש להן חלק בקורבנות הציבור, וממילא גם בתפילת מוסף! גם הגרי"ד סולובייצ'יק דחה את דברי רבי עקיבא איגר, לאור ההבחנה היסודית בין קורבן השותפים וקורבן הציבור (להרחבה בעניין זה ראה שו"ת יביע אומר ב', אורח חיים ו, ד).

והערה נוספת לסיום: אחד החיבורים הקדומים ביותר מתורתם של תנאים הוא מגילת תענית. מגילה זו מפרטת ימים שבהם אירעו מאורעות משמעותיים בתולדות האומה. בין היתר נאמר במגילת תענית שהימים הראשונים של חודש ניסן הם ימי שמחה, שבהם "איתוקם תמידא", כלומר בימים אלה גברו חכמי ישראל על הצדוקים וקבעו את ההלכה שלפיה התמיד ושאר קורבנות הציבור יוקרבו מכספי מחצית השקל, הנגבים מכלל ישראל, ולא מתרומות פרטיות. הצדוקים ביקשו להפוך את עבודת המקדש לעניין פרטי. מטבע הדברים העשירים המופלגים הם אלה שירכשו את קורבנות הציבור, וכך יקבל המון העם את התחושה כי אין לו כל חלק בעבודת המקדש. חכמים לחמו בעוז כנגד תפיסה זו, וביקשו "להעמיד את התמיד" ולהבהיר כי הוא שייך לכלל ישראל, ואין להביאו מתרומות פרטיות!