דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף יג | בין פדיון לעריפה

 

נאמר בתורה בפרשת בא (שמות יג, יג):

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ".


התורה מצוה לפדות את פטר החמור, אך מתארת גם תרחיש נוסף שבו החמור אינו נפדה, אלא נערף. הכתוב איננו מבאר את העילה למניעת הפידיון: האם מבחינה מעשית הדבר אינו מתאפשר? האם הבעלים אינם מעוניינים לפדות? ובכלל, מה היחס בין הפדיון לבין העריפה?

המשנה האחרונה בפרק (דף יג עמוד א) מתייחסת בפירוש לשאלה זו:

"לא רצה לפדותו - עורפו מאחוריו וקוברו. מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר: "אם לא תפדה וערפתו" ".


המשנה מדייקת בסדר הדברים בכתוב, וקובעת שהפדיון קודם לעריפה. מחד גיסא, תולה המשנה את ההחלטה האם לפדות או לערוף ברצון הבעלים. מאידך גיסא, משתמע מן המשנה כי ישנה עדיפות עקרונית לפדיון, אלא שאם אכן כך, לא ברור כיצד רשאי בעל החמור להחליט שהוא בוחר בעריפה, ולא בפדיון.

הראשונים התחבטו בשאלת היחס שבין העריפה והפדיון. הרמב"ם (בספר המצוות, מצוות עשה פ"א-פ"ב; הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"ב הלכה א') קבע, שהפדיון והעריפה הן שתי מצוות עשה נפרדות. הרמב"ם בספר המצוות מסביר את החידוש שבקביעה זו:

"ויש למקשה שיקשה עלי ויאמר לאי זה דבר מנית פדייתו ועריפתו בשתי מצות ולא מנית אותן מצוה אחת ותהיה עריפתו מדיני המצוה? ... הנה יודע הא-ל כי ההקש היה מחייב זה, לולי מה שמצאנו לרבותינו ז"ל לשון יורה על היותם שתי מצות. והוא אמרם (בכורו' יג א) מצות פדיה קודמת למצות עריפה."


הרמב"ם קובע שמסברה אכן מתבקש לומר שהעריפה איננה מצוה, אלא חובה המוטלת על מי שהשתמט מן הפדיון. עם זאת, ממשנתנו, הקובעת שישנן מצות פדיה ומצות עריפה, מסיק הרמב"ם שמדובר על שתי מצוות. אמנם, אף ששתי מצוות יש כאן, מצות הפדיון קודמת למצות העריפה, ועדיין יש להתלבט כיצד יוכל אדם לשנות את סדר הדברים, ולבחור במצות העריפה.

התנצלותו של הרמב"ם על כך שמנה שתי מצוות נפרדות לא התקבלה על ידי הראב"ד. בהשגתו על דברי הרמב"ם (הלכות ביכורים, שם) התבטא בחריפות:

"אמר אברהם: בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה ... אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן. ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה."


בסוף דבריו מתייחס הראב"ד להוכחה שהביא הרמב"ם ממשנתנו, וקובע שאין לדקדק בלשון "מצות עריפה", שנאמרה אגב אורחא. לגופו של עניין, מחדש הראב"ד שהעריפה איננה מצוה, אלא עבירה המובילה להפסד ממונו של כהן. על פי דרכו של הראב"ד, אין לבעל החמור שתי אפשרויות פתוחות, אלא עליו לפדות, ולא לעבור את העבירה שבעריפה.

ניסוח חד אף יותר לטענה זו של הראב"ד מצאנו ברש"י על התורה, על פי המכילתא:

"ואם לא תפדה וערפתו ... הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו."


לדעת רש"י, העריפה אינה אלא קנס המוטל על מי שמשתמט מן הפדיון. כאשר קובע אדם שאינו מעוניין לפדות, אין ברירה אלא להענישו וליטול ממנו את החמור. ברור, שגם לדעת רש"י אין להתייחס לעריפה כאל מצוה, ונראה שאף הוא יהיה שותף להבנת הראב"ד בפירוש הביטוי "מצות עריפה", שלאמיתו של דבר איננו מכוון למצוה של ממש.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)