דילוג לתוכן העיקרי

שמות | בין בראשית לשמות

קובץ טקסט
הרמב"ן סבור שלכל אחד מן החומשים יש נושא משלו. בתחילת פירושו על ספר שמות הוא מציין את הנושאים שבהם עוסקים ספרי בראשית ושמות. ספר בראשית עוסק בבריאה ובהיסטוריה: הספר עוסק הן ביצירת העולם והן ביצירת עם ישראל.
 
אירועים אלו משמשים כמסגרת וכסימן לכל מאורעות ההיסטוריה הבאים אחריהם, וספר שמות הוא ההתחלה של היסטוריה זו.
 
כל ההיסטוריה של עם ישראל מתנהגת על פי דגם אחד: גלות וגאולה. זה מה שקרה לאבותינו וזה מה שקרה לעם ישראל במצרים ובמדבר. הגלות של עם ישראל התבטאה בשעבודם במצרים והגאולה שלהם באה לידי ביטוי בהשראת השכינה במשכן.
 
דברי הרמב"ן מעלים שאלה מעניינת: מהו תפקידה של ארץ ישראל בתהליך הגאולה? והלוא לכאורה, אין הגאולה שלמה עד שעם ישראל יגיע לארץ המובטחת ארבעים שנה מאוחר יותר? לא יכול להיות שהרמב"ן, שארץ ישראל כה משמעותית בהגותו, אומר שגאולת עם ישראל התרחשה במדבר, עוד לפני הביאה לארץ. ננסה לענות על דברים אלו מתוך דברי הרמב"ן עצמו.
 
כל התורה כולה היא סיפור הגעתם של היהודים לארץ ישראל, כך מסביר רש"י בתחילת פירושו לפרשת "וישב". בעוד שביחס לאומות אחרות התורה אינה מפרטת את תולדותיהם אלא מספרת לנו בפשטות שהם נחלו את ארצם ("ואלה תולדות עשו ... בהר שעיר"), תולדות יעקב ותהליך הנחלה של בניו את הארץ מסופר באורך רב. מדוע עלינו לדעת כל פרט?
 
במצב הנורמלי יש לכל אומה מולדת משלה: לצרפתים יש את צרפת, לבלגים יש את בלגיה וכו'. למעשה, ירושת ארץ ישראל על ידי העם היהודי היא חלק מדרכו של עולם. גאולה במובן הדתי של המילה, מתרחשת כאשר עם ישראל מגיע למעלת אבותיו.
 
ייתכן שמטרה זו תושג אך לזמן קצר, כפי שהיה בחלק מתקופת המדבר ובחלק מתקופת בית ראשון. אך מציאות היסטורית עגומה זו, אינה גורעת מכך שזו השאיפה האידיאלית העומדת לנגד עינינו.
 
כשם שהגאולה יכולה להתרחש בהר סיני, כך הימצאותו הפיסית של עם ישראל בארץ אינה מבטיחה גאולה. הרבה אנשים אמרו שבהגעתנו לארץ הגענו גם לגאולה. אך הגאולה אינה מסתכמת רק בארץ, כמו הצרפתים והבלגים, למרות חשיבות העניין.
 
עדיין ארוכה הדרך לפנינו ואיננו יכולים לנוח על זרי הדפנה. נקודה זו משתמעת מתוך דברי הרמב"ן בהקדמה:
 
"והנה הגלות אינו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו...וכשבאו אל הר סיני...והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם...ואז נחשבו גאולים"
 
כשהייתי ילד בחוץ לארץ, שמעתי ממגיד מעשייה מעניינת. בעיירה קטנה אחת היה שמש ושמו יענקל'ה. יענקל'ה השמש היה צדיק. הוא נשאר ער עד מאוחר בלילה כדי לנקות ולסדר את בית המדרש; הוא עסק בכל צורכי הציבור; הוא דאג לכך שהכל יהיה מוכן בבית הכנסת לקראת החגים. כשהיה צריך, הוא היה נותן את השיעור היומי, ושימש גם כחזן כשלא היה אף אחד אחר שיעשה זאת. בשבוע שלפני ראש השנה, יענקל'ה היה נשאר ער כל הלילה כדי לנקות את בית הכנסת, ואחר כך היה מעיר את כל בני העיר לפני עלות השחר כדי לומר סליחות.
 
בערב ראש השנה, כשהיו אומרים סליחות מוקדם מן הרגיל, ולאחר שבוע של עבודה קשה, יענקל'ה בקושי הצליח לפקוח את עיניו. הוא היה ממלמל "ה', ה' " ונרדם. הילדים השובבים שבבית הכנסת היו זורקים עליו חפצים כדי להעיר אותו. "מה אתם רוצים ממני?", היה יענקל'ה מתלונן, "כל השנה אני עובד קשה בשבילכם, עכשיו הניחו לי בשלווה!" "יענקל'ה", ענו לו, "אתה מעיר אותנו לסליחות בשעה 5 בבוקר, ואתה מצפה שנאפשר לך להירדם בסליחות?".
 
במשך אלפיים שנה, הפריע עם ישראל למנוחתם של הגויים. עוררנו את אומות העולם לערכי צדק ויושר, וניסינו להעלות בלבד את חובותיהם ואת מצפונם. והנה, סוף סוף חזר עם ישראל לארצו "אל המנוחה ואל הנחלה", אך אומות העולם לא ייתנו לנו לנוח.
 
אין הגאולה שלמה כל עוד לא הגיעו ישראל למדרגת האבות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)