דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף כב | ביטול טומאה ברוב

 

במשנה (כא:) נאמר:

"בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר, ופטורה מן הבכורה."


בהמשך הגמרא הובא בשם רבי חייא שחררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואין לה כלל דין של וולד. בכדי להסביר כיצד חררה זו פוטרת מן הבכורה למרות שאין לה דין טומאת נבלה אמר רבי יוחנן (כב.):

"משום ביטול ברוב נגעו בה."


כלומר, בחררה זו היה וולד גמור אשר פוטר את אמו מן הבכורה, אלא שהוא בטל ברוב של דם ועל כן אין הוא מטמא טומאת נבלה. דבריו של רבי יוחנן מהווים חידוש גדול מאד ביחס לדין 'רוב'. בכל התורה כולה אנו הולכים אחר הרוב, כפי שנלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות", ועל כן כאשר מיעוט איסור נופל לתוך רוב היתר הוא בטל בתוכו. הראשונים נחלקו מהי משמעותו של ביטול זה, והעלו שני כיוונים עיקריים:

א. המיעוט האסור נשאר בעינו, אלא שבכל חתיכה שאותה אוכל האדם ניתן לתלות שהיא אחת מהחתיכות המותרות. (רשב"א)

ב. המיעוט האסור בטל לגמרי ברוב ההיתר, ומותר אף לאכול את כל התערובת בבת אחת כהיתר גמור. (רא"ש)

מדברי רבי יוחנן, שהוולד בטל ברוב ואינו מטמא במגע ובמשא, עולה לכאורה שהכריע בצורה קיצונית לטובת האפשרות השנייה, של ביטול גמור. זאת משום שלדעתו גם אם אדם יישא את החררה כולה הוא לא ייטמא, אף שבוודאי נשא גם את הוולד המת. ואכן, בהמשך הסוגיה (כג עמוד א) הובאו דעות החולקות על דעת רבי יוחנן ומטמאות במשא, אף שלפי חלק מהאחרונים מדובר בחומרה מדרבנן בלבד (עיין מרומי שדה שם).

לאור כל הנ"ל, התקשו האחרונים בדברי רבי יוחנן. הן משום שהם סותרים לכאורה את ההבנה הראשונה של דין ביטול ברוב (אשר נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד קט), והן משום שלפי דברי רבי יוחנן קשה להבין מדוע נפטרה הבהמה מן הבכורה, שהרי הוולד בטל לחלוטין ברוב עוד לפני שיצא מן הרחם (עיין קהילות יעקב סימן כ ושו"ת אבני נזר או"ח סימן נו).

האחרונים יישבו קושיות אלו בדרכים שונות, אך נראה שניתן להעלות נקודה נוספת אשר תסלק את הקושיות מעיקרן. לאורך הסוגיה הדנה בדברי רבי יוחנן הובאו דוגמאות רבות לדין ביטול ברוב, אך המשותף לכולן הוא שהן עוסקות בדיני טומאה וטהרה, ולא בדיני איסור והיתר. ממילא ייתכן שכל חידושו של רבי יוחנן היה דווקא ביחס לדין טומאה, ודווקא היא בטלה לחלוטין ברוב, בניגוד לשאר דיני התורה. נראה שגם מסברה יש מקום רב לחלק בין התחומים השונים. רוב איסורי התורה הינם דינים שקיימים בחפץ עצמו. למשל, איסור אכילת חזיר הינו איסור שקיים בעצם החפצא של בשר החזיר, וממילא אין הוא יכול להתבטל לחלוטין גם כשנפל לתך רוב היתר. לעומת זאת, דיני טומאה וטהרה הינם דינים חיצוניים לחפץ עצמו אשר חלים עליו בנסיבות מסוימות. ממילא מסתבר יותר לומר שלעניין טומאה וטהרה אנו מסתכלים על התערובת כמכלול ומכריעים האם להחיל עליה דין טומאה, ואם אין הטומאה חלה על התערובת כולה הרי שהיא פוקעת לחלוטין ולא נשארת אפילו במיעוט שהיה טמא מעיקרא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)