דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 25

בורא מיני מזונות | 1

קובץ טקסט
א. פתיחה
סדרת השיעורים עסקה עד כה ב'ברכות הפירות'. נקודת המוצא של הדיונים היתה שהמצב הראשוני של אכילת פירות (במיוחד פירות העץ) הוא מצבם הגולמי הטבעי, ו'ברכות הפירות' מבטאות תודעה דתית של אכילה מידו של מקום. מכאן, הדיונים הנרחבים בתלמודים ובראשונים אודות השפעת תהליכי עיבוד על מטבע הברכה.
בפתח המעבר שלנו לברכת הדגן, נעיר שביחס לדגן המצב מהופך. דגן גולמי משתייך למערך 'ברכות הפירות' (לשיטת המשנה) או למערך 'ברכות המינים' (לשיטת התוספתא), כפי ששנינו: "הכוסס את החטין מברך עליהן בורא מיני זרעים" (תוספתא ברכות ד', ו), ובבבלי ברכות לז, א: "הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". הכניסה של הדגן לתוך המערך המיוחד של 'ברכות הדגן' הוא דווקא בעקבות תהליכי עיבוד המשנים את הדגן הגולמי (בלשון הברייתא – 'אפאן בשלן'), והופכים אותו מדגן ללחם. אף מטבע הברכה של 'ברכות הדגן' לא מזכיר כלל את המלה פרי אלא מדגיש את זהות המאכל כמזון או כלחם. משמעות הדבר, ששתי מערכות ברכה אלו מביעות תודעות דתיות שונות, ויחס שונה למעורבות האנושית בעיבוד האוכל. "ברכות הפירות" פונות לאוכל הפירות ומעוררות ברוחו את תודעת האכילה ישירות מידיו של מקום, ואילו "ברכות הדגן" פונות לאדם המעבד את מזונו, תוך שהיא מביטה בעין יפה על החוכמה האנושית היודעת להפיק לחם מדגן, ואומרת לאדם ברך את קונך על הצלחתך.
הסוגיה הפותחת של סוגיות "ברכות הדגן", מתחילה במימרה של רב ושמואל המזהה את ברכת בורא מיני מזונות כברכה על דגן:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות;
ואיתמר נמי, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לו עמוד ב
הסוגיה מצביעה על כך שקביעה זו לא עולה בקנה אחד עם האמור בספרות התנאים על ברכת בורא מיני מזונות, והסוגיה מסתיימת בקביעה "ותיובתא דרב ושמואל תיובתא". בכדי לעמוד על טעם הפער הזה, נפתח את עיוננו בעיון בברכת בורא מיני מזונות בספרות התנאים, ממנה נעבור ללימוד הסוגיה ולדיוני הראשונים על המסקנה להלכה.

ב. בורא מיני מזונות בספרות התנאים

נפתח בהצבעה על נתון פשוט, והוא העדר ברכת 'בורא מיני מזונות' במשנה ברכות פרק ו'. פשוטו של הפרק מורה על כך שהברכה היחידה המיוחדת לדגן היא ברכת המוציא לחם מן הארץ על פת. בלשון אחרת, מפשוטה של משנה מסתבר, שהיות ותבשיל דגן ועוגה אינם פת, הרי שיש לברך עליהם 'בורא פרי האדמה'. ברכת 'בורא מיני מזונות' נמצאת בכל ספרות התנאים במקור אחד בלבד – בתוספתא ברכות פרק ד':
הכוסס את החטין מברך עליהן בורא מיני זרעים
אפאן בשלן אם היו פרוסות קיימות מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך אחריהן שלש ברכות
אין הפרוסות קיימות מברך עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריהן ברכה אחת
הכוסס את האורז מברך עליו בורא מיני זרעים[1]
אפאן בשלן אף על פי שהפרוסות קיימות מברך עליהן בורא מיני מזונות ואין מברך אחריהן כלום
זה הכלל כל שתחלתו המוציא לחם מן הארץ מברך אחריו שלש ברכות
תוספתא ברכות ד', ו-ז
בכדי להבין את משמעות הנתון של הימצאות ברכת 'בורא מיני מזונות' בתוספתא ברכות ד', עלינו לשוב לדברינו על מערך הברכות של התוספתא (ראה שיעור 3). עמדנו שם על כך שלשיטת התוספתא יש מערך של "ברכות המינים". העיקרון המנחה של מערך ברכות זה, הוא לאפשר פירוט רב ככל שניתן כדי שהברכה תכלול את מין המאכל שעליו מברכים:
הביאו לפניו מיני תרגומה מברך עליהן בורא מיני כסנין
על הזרעים או' בורא מיני זרעים
ועל הדשאים או' בורא מיני דשאים
ועל ירקות או' בורא (פרי) מיני האדמה[2]
תוספתא ברכות ד', ד
הימצאות ברכת 'בורא מיני מזונות' במסגרת חטיבת הלכות זו בתוספתא היא מתבקשת, ומשתלבת בתוך מערך הברכות הכולל של "ברכות המינים". אין למטבע ברכה זו שום ייחוד, והוא מנוסח באותה תבנית של שאר "ברכות המינים". לאור העיקרון ההלכתי של הזכרת שם המין במטבע הברכה של "ברכות המינים", נסיק בפשטות שאת ברכת 'בורא מיני מזונות' יש לברך על מזון.
על זהות המונח 'מזון' נוכל לעמוד מתוך דברי התוספתא עצמה. התוספתא קובעת שיש לברך 'בורא מיני מזונות' בשני מקרים: במקרה של אכילת דגן מעובד ללא צורת לחם ('אין הפרוסות קיימות') ובמקרה של אכילת אורז מעובד בכל צורה שהיא (אפילו אם הפרוסות קיימות). הסיבה לכך היא שהמלה 'מזון' משמש בלשון חכמים לתאר אוכל משביע, כדוגמת משנה ברכות ו', ח: "ר' עקיבא אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות".[3] לכן התוספתא מזהה את דגן ואורז כ'מזון', היות ושני אלו, עתירי הפחמימות, מהווים מרכיב עיקרי בתפריט המזון האנושי.
ברם נדגיש, שאין ולוּ רמז קל בתוספתא לכך שיש לזהות את המונח 'מזון' עם דגן. יתירה מזו, התוספתא עצמה מבחינה בין דגן לבין אורז, בקבעה שרק מדגן ניתן להכין לחם, ולברך עליו המוציא ושלש ברכות כאשר הפרוסות קיימות. כך שברכת 'בורא מיני מזונות' על אורז היא משום שהאורז עצמו מוגדר כמזון ולא משום שאורז הוא מין דגן. סיכומו של דבר, ברכת 'בורא מיני מזונות' לא מופיעה כלל במשנה. הופעתה בתוספתא היא במסגרת מערך "ברכות המינים", כאשר פשטות התוספתא מורה שאין לראות בה ברכה מיוחדת לדגן אלא את "ברכת המינים" על מזון.

ג. סוגית הבבלי

לאור הנ"ל, נוכל לעמוד על עומק משמעות המימרה של רב ושמואל: "כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות" (ברכות לו, ב). בקביעה זו, רב ושמואל חידשו חידוש מושגי כפול. ראשית, הם הגדירו מחדש את המונח מזון. בעוד שבתוספתא המונח מזון מתייחס למין מזון וכולל אורז, רב ושמואל זיהו את המונח 'מזון' עם דגן דווקא. שנית, כבר עמדנו על כך (שיעור 3), ש"ברכות הפירות" הם מערך הברכות הדומיננטי  בסוגיות הבבלי. לכן, משמעות המימרה של רב ושמואל הוא שיבוץ מטבע ברכה השאוב ממערך "ברכות המינים" בתוך מערך "ברכות הפירות".  כתוצאה מכך, מעמד הברכה ויחסה לכלל המערכת השתנה. בעוד שבתוספתא אין ייחוד לברכה זו והיא אחת מ"ברכות המינים", מימרת רב ושמואל שיבצה את הברכה בתוך מערך היוצאים מן הכלל של "ברכות הפירות", והברכה מתייחדת לעומת מערכת זו במטבע ברכה מיוחד ושונה. בכך, הוא הופך לבן זוגו של ברכת 'המוציא', שאף הוא מנוסח במטבע ברכה עצמאי השונה מזה של מערך "ברכות הפירות".
באשר לטעם הדבר, נראה להציע שהחידוש הכפול של רב ושמואל מבטא את הרחבת ייחודם של ברכות הלחם והיין. בשיעור 2 כבר עמדנו על כך שמעיון במשנה ברכות פרק ו' נראה שייחוד הברכה על פת ועל יין נובע ממרכזיותם בסעודה. ברכות הפת והיין לא משתייכות למערך "ברכות הפירות" אלא למערך ברכות עצמאי של "ברכות המזון לפניה".[4] לעומת זאת, נראה שקביעת רב ושמואל שיש ברכה מיוחדת לחמשת מיני דגן משקפת עמדה שייחוד פת ויין הוא על שום היותם דגן ותירוש, ומכאן הקביעה שיש לייחד ברכה מיוחדת לא רק ללחם אלא גם לדגן מעובד שאינו לחם. ביטוי לעמדה זו, ראינו בשתי סוגיות נוספות בבבלי – בסוגיית הפתיחה שם הגמרא סבורה בשלב מסוים שיש ברכה על לחם, יין ושמן (ראה שיעור 10), ובסוגיה בדף לה, ב הגמרא דנה מדוע אין ברכה מיוחדת לשמן זית (ראה שיעור 13). מימרת רב ושמואל בסוגייתנו מהווה צלע משלימה לאותן סוגיות, והיא קובעת שבצד הברכה המיוחדת ללחם, ישנה ברכה מיוחדת לדגן.
סוגיות הבבלי בחנו את שני החידושים של רב ושמואל, והצביעו על קשיים ביחס לשניהם. נפתח בעיון בסוגיה לה, ב הדנה בהגדרת המונח 'מזון'. כבר הצבענו לעיל על כך, שבניגוד לדברי רב ושמואל ש'מזון' הינו דגן, הן במשנה ברכות ו', ח והן בתוספתא ברכות ד', ז, ברור שהמונח מזון מתייחס לאוכל משביע ולאו דווקא לדגן. הסוגיה לה, ב מצביעה על קושי דומה בעקבות משנה בעירובין:
והתנן: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי מזון, הא כל מילי אקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד! ואמר רב הונא: באומר כל הזן עלי; אלמא משחא זיין!
סוגיה זו מסיקה על סמך משנה בעירובין ג', א, שהמונח 'מזון' מתייחס לכל מאכל שהוא בעל ערך קלורי, שכן המשנה אוסרת על הנודר מן המזון לאכול כל מאכל למעט מים ומלח שאין להם ערך קלורי. הסוגיה עצמה מציינת שמשנה זו סותרת את דברי רב ושמואל שזיהו את 'מזון' עם דגן. נוסיף, שההגדרה של משנה זו גם סותרת את הגדרת התוספתא שצמצמה את 'מזון' לדגן ואורז.  תירוץ רב הונא הוא שיש להבחין בין המונח 'מזון' לבין האומר 'כל הזן עלי'. בלשון בריסק נאמר, שלשון 'כל הזן עלי' מתייחס להזנת הגברא, וכאן קובעת המשנה שכל מאכל בעל ערך קלורי מזין את הגברא, ולכן כלול במונח זה. ברם, המונח 'מזון' מתייחס לחפצא של המאכל, וכאן לא די להיות בעל ערך קלורי אלא צריך להיות מאכל בעל יכולת להשביע. לכן מונח זה מוגבל יותר, ולשיטת רב ושמואל הוא מתייחס לדגן.
החידוש השני של רב ושמואל, שיש לדגנים ברכה מיוחדת, הועמד למבחן בסוגיה בדף לז, א, המעמתת את דברי רב ושמואל עם מקורות תנאיים העוסקים בברכה על אורז. הסוגיה מניחה שלשיטת רב ושמואל אין לברך על אורז 'בורא מיני מזונות', ולכן היא מקשה:
ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות?
והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה;
וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש!
בכדי להבין את קושית הגמרא, נעיר שהתנאים נחלקו באשר להיקף של ברכה אחרונה:[5]
ר' יהודה או' משמו:
כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן או דגן ולא עשאו פת
רבן גמליאל או' מברך אחריו שלש ברכות וחכמים או' ברכה אחת
וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן
רבן גמליאל או' מברך אחריו ברכה אחת וחכמים או' ולא כלום 
תוספתא ברכות ד', טו
שיטת חכמים בהלכה זו היא שמברכים שלש ברכות לאחר אכילת פת; לאחר אכילת פירות משבעת המינים מברכים ברכה אחת; לאחר אכילת שאר מאכלים – ולא כלום.[6] שאלת הסוגיה כאן מושתתת על שיטת חכמים, ולכן הסוגיה רצתה להוכיח מכך שמברכים לאחר פת אורז, שהברכה לפני אכילתו היא 'בורא מיני מזונות', בניגוד לשיטת רב ושמואל.
הסוגיה מתרצת:
כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.
תשובת הגמרא כאן כרוכה בתהליך אמוראי המתואר בסוגיה בברכות דף מד, ב, שהרחיב את גבולות הברכה האחרונה, וקבע שיש לברך ברכת 'בורא נפשות' כברכה אחרונה לאחר אכילת בשר וירקות. לכן, הסוגיה מציעה שהברכה אחרונה לאחר אורז הוא 'בורא נפשות', וממילא שאין להסיק מכאן שהברכה לפני אכילת אורז היא 'בורא מיני מזונות'.[7]
הסוגיה ממשיכה להקשות:
 ואורז לאו מעשה קדרה הוא?
והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז!
לביאור המונחים המופיעים בברייתא, רש"י מפנה לגמרא במועד קטן דף יג, ב, ממנה עולה שמדובר ברמות שונות של טחינת גרעיני הדגן. הכללת אורז ברשימה זו מלמדת על כך שאורז עצמו נחשב כמעשה קדירה. לכן יש להסיק מכך שפירוש הברייתא לעיל – "הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה" – הינו שיש לברך על אורז 'בורא מיני מזונות'.
הגמרא מתרצת:
הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא;
דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל רבנן לא
הסוגיה מבקשת להמשיך ולאחוז בדינם של רב ושמואל שברכת 'בורא מיני מזונות' מיוחדת לדגן, ולכן היא מציעה שהברייתא שכללה את אורז בכלל 'מעשה קדירה' נשנתה לפי שיטת רבי יוחנן בן נורי הסבור שאורז מין דגן הוא.[8] הסוגיה ממשיכה לצטט ברייתא המקבילה לברייתת התוספתא, ממנה עולה בעליל שאף לחכמים הסוברים שאורז אינו מין דגן ברכתו היא 'בורא מיני מזונות':
ורבנן לא? והתניא:
הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה;
טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש;
הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה;
טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.
מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל!
תיובתא.
למסקנת הסוגיה שיטת הברייתא היא שאורז אינו מין דגן אך הוא מוגדר כ'מזון', וברכתו היא 'בורא מיני מזונות'. מסקנה זו מהווה תיובתא למימרת רב ושמואל.

ד. מסקנה להלכה

בעקבות קביעת הסוגיה על תיובתא, מתעוררת השאלה אודות פסק ההלכה. בחלק מעדי הנוסח של התלמוד מובא לשון 'והלכתא' בסוף הסוגיה:
והלכתא ... וקימ' לן כרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות... אורז לא מברכינן עילויה בורא מיני מזונות דלא קימ' לן כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל והני מילי היכא דבשלינהו בקידרא אבל ארוזא חייא דכאיס מיכס בורא פרי האדמה
ברכת לז, א כתב יד אוקספורד 366 וכתב יד פריז 671
רש"י הציע למחוק את ה'והלכתא':
הכי גרסינן, אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו' - ולא גרסינן והלכתא, ומהלכות גדולות הוא.
רש"י מסכת ברכות דף לז עמוד א
כפי שרש"י כתב, פסק דומה לזה שב'והלכתא' מופיע בהלכות גדולות:
אורז בין אפיה ובין בשליה כתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, מאי טעמא, לאו מין דגן הוא, וכן דוחן. ואף על גב דפליג רבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא, לית הלכתא כוותיה, דאמרינן לעניין מצה (פסחים קיד ב) מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא אמר רב אשי ש"מ לית דחש לה לדר' יוחנן בן נורי
הלכות גדולות, הלכות ברכות הפירות, מהדורת הילדסהימר ירושלים עמ' 85
לשיטת הלכות גדולות, מימרת רב ושמואל מתקבלת להלכה, ולכן המסקנה ההלכתית באשר לברכת האורז היא שאין לברך עליו 'בורא מיני מזונות', משום שאנו נוקטים להלכה שאורז אינו מין דגן. הבה"ג לא מסביר כיצד הוא מפרנס את התיובתא, והדברים מתבהרים בתשובה המיוחסת לרב יהודאי גאון:
אע"ג דקא מותבינן לרב ושמואל תיובתא... מדקא הדרינן וקאמרינן האי ריהטא בין דחקלא בין דמחוזא מברכינן עלה בורא מיני מזונות דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליה בורא מיני מזונות, מכלל דהלכתא כרב ושמואל דעל חמשת המינין הוא דמברכינן בורא מיני מזונות, אבל אארוזא לא
אוצר הגאונים לברכות, חלק התשובות סימן רמ, עמ' 86
הסבר הדברים הוא, שבהמשך הפרק לאחר התיובתא, הסוגיה בדף לז, ב מצטטת את רב ושמואל במסגרת סוגיה הדנה בברכה על ריהטא. סוגיה זו שנשנתה לאחר התיובתא, מלמדת אותנו שעורכי התלמוד לא ראו בתיובתא דחייה של מימרת רב ושמואל, והסוגיה עצמה מורה לנו לאחוז בשיטתם.
בהלכות פסוקות נפסק אחרת:
ארוזא – כייס מיניה בחיותיה בורא פרי אדמה, אקמחיה שהכל נהיה בדברו, בשליה או שוייה נהמא בורא מיני מזונות, אבל אריפתיה המוציא לחם מן הארץ לא מברכינן דלית דחש לה לדרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מן דגן הוא, ומקשנן אי הכי בורא מיני מזונות נמי לא מבריך משום דהוה ליה מעשה קדירה ותניא על מעשה קדירה בתחילה מברך בורא מיני מזונות, וכי תימא קא הויא תיובתיה דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין בתחילה מבריך בורא מיני מזונות לבסוף מבריך ברכה אחת מעין שלוש, ההיא תיובתא דאצרכתא היא, תתעקר אצרכתא ותיובתא כד קימא מתניאתא לא ניתעקרו ודרב ושמואל נמי איתה, הולכך אורזא מברכינן עילויה כי מיבשיל וכי אפי כתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום
הלכות פסוקות מהדורת ירושלים תשנ"ט, עמ' תעג[9]
לשיטת בעל הלכות פסוקות יש לברך לפני אכילת אורז 'בורא מיני מזונות' ולאחריו בורא נפשות. באשר לתיובתא, מסביר בעל הלכות פסוקות שמימרת רב ושמואל לא נדחתה ורק הדיוק שיש לברך 'בורא מיני מזונות' על דגן ולא על אורז נדחה. למסקנה, מברכים 'בורא מיני מזונות' על דגן ועל אורז, משום ששניהם מוגדים כמזון. ברם, הם נבדלים זה מזה בברכתם האחרונה: לאחר אכילת דגן מברכים ברכה אחת מעין שלש ולאחר אכילת אורז מברכים בורא נפשות.
אף הרי"ף פוסק שיש לברך על אורז מבושל 'בורא מיני מזונות', אלא שהוא מציג את הבסיס לקביעה זו בכך שדברי רב ושמואל נדחו מהלכה:
וסלקא להו בתיובתא הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא [דף ל"ז ע"ב] תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי"ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי"ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו
רי"ף ברכות כו, א
וכך גם פסק הרמב"ם:
אורז שבישלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו
רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה י
מדברי התוספות בברכות דף לז, א ד"ה תיובתא נראה שאף הם אימצו את התיובתא ולכן פסקו שעל אורז יש לברך בורא מיני מזונות. לעומתם, מבין בעלי התוספות האשכנזים, הראבי"ה מציע שאין לראות בתיובתא סוף פסוק. לדעתו, הסוגיה המשיכה לשאת ולתת בעניין גדרי ברכת 'בורא מיני מזונות', ובמסגרת השקלא והטריא היא תירצה את התיובתא:
ברוב הספרים גרסינן בפרק כיצד מברכין והלכתא פת אורז ודוחן וכן מעשה קדירה דידהו לא מברך עלייהו בורא מיני מזונות דלא קיימא לן כר' יוחנן בן נורי אלא מברך שהכל נהיה בדברו. וגם בשערי הברכות פסק כן. ובפירוש רבינו חננאל סתם דבריו בהא. ובהלכות גדולות תחלה פסק כמו בשערי הברכות, ושוב חזר בו ופסק בורא מיני מזונות מברך עלייהו. וכן פסק רבינו אלפסי, וגם רבינו שב"ט כתב נמי שמברך בורא מיני מזונות. וראייתם משום דרב ושמואל איתותבו, ואם כן רבנן נמי לא פליגי בהא אדר' יוחנן בן נורי.
ואני אומר כד מעיינת בה שפיר לא איתותבו, ושיבוש הוא תיובתא דרב ושמואל תיובתא, ולא גרסינן תרי זימני תיובתא, [דהאי] דאמר מר הכוסס את החטה וכו' היינו מפרש והולך תירוצא לתיובתא, אף על פי שלשון מגומגם. בכמה מקומות יש בברכות גירסות שאינם מלשון התלמוד. ודוגמתו במסכת תמורה גבי עובר ירך אמו הוא כתוב בספרים תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואינו דלבסוף מסיק ליה כתנאי. ותדע דהא (כי) מסיק אמר מר הכוסס את החטה וכו' אלא פשיטא רבנן אי הכי קשיין דרבנן אדרבנן, ומשני לעולם רבנן ולא תימא גבי אורז ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אלא אימא ולא כלום, וכיון דלבסוף ולא כלום מגיהים, אם כן על כרחך נמי צריך להגיה גבי אורז לכתחלה מברך עליה שהכל נהיה בדברו, דהא כשתדקדק בכולה גמרא דברכות תמצא דבר שטעון לפניו ברכת המוציא טעון לאחריו שלש ברכות ודבר שטעון לפניו בורא מיני מזונות טעון לאחריו ברכה אחת מעין שלש ודבר שלפניו שהכל נהיה בדברו לאחריו בורא נפשות רבות. ופירוש ולא כלום שאינו טעון ברכה א' מעין ג' אלא בורא נפשות רבות, וכדתנן כל הטעון ברכה לפניו וכו', כדאיתא בסוף פרק כיצד מברכין <ובמס' נידה>. ו(מ)השתא ליכא תיובתא, דקיימי רבנן בשיטתייהו ופליגי אדר' יוחנן בן נורי, והלכתא כרבנן. ובלשון הספרים שגגו רבותינו:
ראבי"ה חלק א - שאלות ותשובות סימן קמח[10]
הראבי"ה סבור שהמשך השקלא וטריא של הסוגיה הוא מענה לתיובתא. שנינו בסמוך לתיובתא:
אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
והתניא: לבסוף ולא כלום! 
אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן.
הראבי"ה טוען שיש סימטריה בין ברכה לפניה לבין ברכה לאחריה, ולכן טענת הסוגיה אודות קיום מחלוקת בדבר הברכה האחרונה שלאחר אכילת אורז, מהווה למעשה טענה אודות מחלוקת גם על הברכה לפני אכילת אורז. הקביעה שיש לברך לפני אכילת אורז 'בורא מיני מזונות' היא לשיטת רבן גמליאל הסובר שמברכים לאחר אכילת אורז ברכה אחת מעין שלוש. ברם, לשיטת חכמים הסוברים שמברכים 'בורא נפשות' לאחר אכילת אורז, הרי שיש לברך לפני אכילתו שהכל נהיה בדברו. הראבי"ה מציע שמהלך הסוגיה מתפרש כך שיש להגיה את הברייתא לעיל ולגרוס בה שיש לברך על אכילת אורז שהכל.

ה. סיכום בעקבות סוגית הבבלי

עקבנו כאן אחרי גדרי ברכת 'בורא מיני מזונות'. ראינו שלשיטת התוספתא היא מהווה ברכה על מזון שהוא דגן ואורז, והוא מהווה חלק ממערך "ברכות המינים". רב ושמואל 'העבירו' את הברכה לתוך מערך היוצאים מן הכלל של 'ברכות הפירות', וקבעו אותו כברכה על דגן. סוגית התלמוד בחנה קביעה זו לאור מקורות התנאים, ובחנה את האפשרות שמברכים על אורז 'בורא מיני מזונות' משום שהוא מהווה אחד ממיני הדגן. כיוון זה נדחה, והסוגיה הסתיימה בקביעה "תיובתא".
בעקבות התיובתא, גאונים וראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה, ובשאלה האם למסקנה יש לראות את ברכת 'בורא מיני מזונות' כברכת הדגן. הלכות גדולות ולשון 'והלכתא' בסוגיה לא התרשמו מהתיובתא ואימצו את מימרת רב ושמואל למעשה, ולכן פסקו שעל אורז מבושל יש לברך 'בורא פרי האדמה'. לטענת הראבי"ה, הסוגיה עצמה דוחה את התיובתא כאשר היא מצביעה על שיטת חכמים שיש לברך לאחר אכילת אורז 'בורא נפשות'. לדעתו, פסק זה מורה על כך שיש להגיה את לשון הברייתא, והברכה לפני אכילת אורז היא שהכל. לשיטת הבה"ג והראבי"ה, למסקנה ברכת 'בורא מיני מזונות' היא ברכה מיוחדת לדגן.
לעומתם, הלכות פסוקות, רי"ף, רמב"ם ותוספות קבעו למעשה לברך על אורז 'בורא מיני מזונות' אף שאין מין דגן. לשיטתם, התיובתא דחתה את התפיסה של רב ושמאול והחזירה אותנו לתפיסת התוספתא – ברכת 'בורא מיני מזונות' היא ברכה על מזון.

ו. ברכה על אורז בירושלמי

בירושלמי יש ארבע דעות בנוגע לברכה לפני אכילת אורז:
הכוסס את האורז או' עליו בורא מיני זרעונים
אפייו ובישלו, אע'פ שהפרוסות קיימות אומ' עליו בורא מיני מזונות ואינו צריך אחריו לברך
ר' ירמיה אמ' בורא פרי האדמה.
בר מרינה בריך קומי ר' זעורא וקומי ר' חייא בר ווא שהכל נהיה בדברו
ר' שמעון חסידא או' בורא מיני מעדנים.
ירושלמי ברכות ו, א
הירושלמי מציע שכל שיטה מתייחסת לאורז במצב אחר:
אמ' ר' יוסי ביר' אבון ולא פליגין:
מאן דמר בורא מיני מזונות בההיא דעביד בול[11]
מאן דמר בורא פרי האדמה. בההוא דבריר[12]
מאן דמר שהכל נהיה בדברו בההוא דשליק[13]
ומאן דמר בורא מיני מעדנים בההוא דטריף[14] 
ירושלמי שם
הירושלמי מסיים את הסוגיה בדיון בברכה אחרונה על אורז:
עד כדון בתחילה, בסוף?
ר' יונה בשם ר' שמעון חסידא אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי בא'י על הארץ ועל מעדניה
ירושלמי שם
כפי שכבר ראינו בשיעור 3, בהגדות ארץ ישראליות שנמצאו בגניזה הקהירית, מופיעה ברכת 'בורא מיני מעדנים'.
 

ז. פסק הלכה

בשולחן ערוך נפסק כשיטה שעל אורז מברכים בורא מיני מזונות:
הכוסס (פי' האוכל) את האורז, מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות;
ואם בשלו הגה: עד שנתמעך (ב"י בשם הרא"ש והר"י), או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות;
והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב, מברך עליו כברכת אותו תבשיל.
שולחן ערוך אורח חיים ר"ח, ז
 

[1] כך הנוסח בכ"י ערפורט. נוסח דומה נמצא בברייתא המקבילה בירושלמי ברכות ו', א הגורסת "בורא מיני זרעונים" (מהדורת אקדמיה עמ' 50 שורה 40). בכ"י וינה הנוסח הוא "בורא פרי האדמה". מסתבר שנוסח ערפורט הוא הנוסח המקורי, ואילו נוסח וינה הותאם לנוסח הברייתא בבבלי ברכות לז, א. ראה: תוספתא כפשוטה לברכות, עמ' 61, הסבר לשורה 20.
[2] כך הנוסח בכ"י ערפורט. דהיינו בגוף כתב היד כתוב "בורא פרי האדמה". ותוקן בגיליון בכתב יד הסופר ל"בורא מיני האדמה". בכתב יד וינה, הנוסח הוא "בורא פרי האדמה". ר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה לברכות עמ' 59 ד"ה פרי האדמה) מעיר שהרמב"ן בחידושי ברכות מ', א גורס אף הוא בתוספתא "בורא מיני האדמה". אלא שבנוסח הנדפס של חידושי הרמב"ן הנוסח הוא "בורא פרי האדמה".
[3] ראה מילון בן יהודה, ערך מזון, עמ' 2877.
[4] נציין שמטבע הברכה של ברכת היין מנוסח במטבע הברכה של "ברכות הפירות". בשאלת היחס בין ברכת היין לבין "ברכות הפירות עסקנו בשיעור 13.
[5] על היקף ברכה אחרונה הערנו קצרות בשיעור 2.
[6] פשט הדברים הוא שלא מברכים שום ברכה אחרונה לאחר אכילת שאר מאכלים. ראה: תוספתא כפשוטה ברכות, עמ' 68, הסבר לשורה 61 ד"ה ולא כלום.
[7] בלשון הסוגיה משמע שאליבא דרב ושמואל הברכה הראויה לפני אורז ודוחן היא 'שהכל', וכבר תמה על כך הרשב"א שלכאורה הברכה הראויה היא בורא פרי האדמה, ראה: רשב"א ברכות לז, א ד"ה ולענין פת דוחן.
[8] להבנת רקע אפשרי למחלוקת, ראה: יהודה פליקס, "האורז בספרות חז"ל", בר אילן א' (תשכ"ג), עמ' 189-177; ב"פ מונק, "ההבדל בין חמוץ וסרחון", תחומין א', עמ' 102-97.
[9] דברי הלכות פסוקות הובאו גם בחלק ממהדורות הלכות גדולות, ולדברי הילדסהימר מדובר בתוספת שנוספה מהלכות פסוקות, ראה: הלכות גדולות, מהדורת הילדסימר ירושלים, עמ' 86 הערה לשו' 23.
[10] עיין גם בראבי"ה ברכות סימן קב, שם הוא פוסק פסק דומה שיש לברך על אכילת אורז שהכל.
[11] נסביר את דברי הירושלמי על פי הסבר יהודה פליקס (לעיל הערה 8), עמ' 184: " 'דעביד בול' – מתקשר ל'אפאו ובישלו', ופירשוהו: אורז בלול; או המתקשה לגוש, שמברך עליו בורא מיני מזונות.
[12] "אורז דבריר – היא 'רתיחה של אורז', שגרגריו נשארים שלמים ומברך עליו בורא פרי האדמה, ברכה שצויינה בבלי בקשר ל'כוסס את האורז' ". בהערה 62 שם פליקס מפנה לדברי ר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה לברכות עמ' 61, שרב ירמיה הבבלי אחז כאן בשיטת הבבלי ברכות לז, א, שהכוסס את האורז מברך 'בורא פרי האדמה'.
[13] "אורז דשליק – שנתבשל הרבה והפך לדייסא. כאן אין הגרגרים ניכרים וקשה לעמוד על מהותם ומברך שהכל".
[14] "אורז דטריף – המעורב בפירות ומברך עליו בורא מיני מעדנים. מעדן מאורז ממותק הוא כנראה "אורזנייה", שאכלוהו עם יין כשהיין נחשב טפל למאכל".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)