דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 118

בונה | 7 | בניין בכלים

קובץ טקסט

בשיעור הקודם עמדנו על שיטת רש"י ודעימיה שאין בניין כלל בכלים. בשיעור זה נבחן את שיטות הראשונים המחלקים בין מצבים שונים, ולדעתם יש אופנים שבהם יש בניין בכלים. נפתח בדברי רבינו זרחיה הלוי, בעל המאור:

 

"כי אמרינן 'אין בנין בכלים' - הני מילי בשני כלים זה על גבי זה כגון שידה תיבה ומגדל שהוזכרו בענין הזה בפרק כל הכלים שדרך בני אדם לעשותם תחתיים שניים ושלישים, וכן זקיפת המנורה ביו"ט דאוקימנא במס' יו"ט בפ' יו"ט במנורה של חוליות שפעמים שמחברין ב' קטנות ועושין מהן אחת גדולה. אבל בכלי אחד דברי הכל יש בנין כרב דאמר חייב משום בונה וע"כ לא פליג עליה שמואל ואמר שאין דרך בנין בכך אלא בשופתא דקופינא שהוא דבר מועט אבל בעשיית כולו או רובו בדרך בנין שישים נסר ע"ג נסר או כיוצא בזה"                        (לז: באילפס ד"ה יש בה משום בנין).

חידוש גדול שמענו בדבריו, דהיינו, אין בניין אם משתמשים בכלים כחומרים לבניית כלי גדול, אבל בעשיית כלי אחד יש בניין. זוהי תפיסה מיוחדת בהלכה של בניין בכלים, והיא שונה בתכלית מן הגישה הקודמת של רש"י והיראים, משום שלבעה"מ הכול מודים שיש תורת בניין גם בכלים המיטלטלים, ומה שאמרו אין בניין בכלים הוא רק בחיבור של כמה כלים יחדיו שבזה אין חיוב משום בונה, אבל עצם יצירת כלי מחומרי גלם בסיסיים, המעניקים שם כלי הוא בונה לכל הדעות.

רבים מן הראשונים סברו עקרונית[1] כגישה זו של בעל המאור שיש תורת בניין בכלים המיטלטלים, אלא שנחלקו ביניהם בגדר המדוייק של החילוק אימתי תהיה תורת בניין בכלים ואימתי לא.

התוספות והרמב"ן נקטו בשתי גישות קרובות בעניין זה של בניין בכלים. נפתח בהצגת עמדת התוס' שכתבו כך:

"אומר ר"י דהיינו דווקא בהחזרת בתי תריסין או במנורה של חוליות, אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאמרי' בס"פ כירה (לעיל דף מז.) גבי מטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת ומחזיר קני מנורה חייב חטאת וקרן עגולה, ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חיזוק ואומנות דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין"       (שבת קב: ד"ה האי).

ולעיל כתבו:

"דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה"       (עד: ד"ה חביתא).

לדבריהם, אם יתקיים אחד משני תנאים יהיה בניין בכלים: עשיית כל הכלי, או פעולה שיש בה חיזוק ואומנות.

בדומה לזה כתב בתוס' הרא"ש:

"ואע"ג דקיימא לן דאין בנין בכלים הני מילי כגון בהחזרת מנורה של חוליות או בהחזרת תריסין דהוי בנין עראי דאין בו אומנות וחזוק, אבל מקום שיש אומנות ותקון גמור מחייב בכלים כמו בקרקע. והכי נמי אמרינ' לעיל בסוף כירה גבי מטה של תרסיים אם תקע חייב חטאת מחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת קרן עגולה חייב. ואין בין כלים לקרקע אלא בנין עראי דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין ושופתא בקופינא דמרא הוה בנין קבוע" (קב: ד"ה עייל).

בדבריו, גם תוס' הרא"ש מדבר על חיזוק ואומנות, אבל בניגוד לתוס' שהדרישה הזו נועדה להגדיר את חשיבות הפעולה, לדעת תוס' הרא"ש החיזוק הוא ביטוי לקביעות.

מהו ההבדל בין דברי התוספות ותוספות הרא"ש? נראה שהם רואים את החיסרון בבניין בכלים בשתי דרכים שונות:

לדעת התוס' היסוד הוא שלא כל שינוי קל בכלי הוא בעל חשיבות, לכן יש בניין בכלים אם עשה את כל הכלי, או לפחות כשעשה פעולה משמעותית שיש בה אומנות[2]. אבל הרא"ש רואה שהחיסרון בכלים הוא בארעיות שבדבר. כלים בניגוד לקרקע 'חתומים' בחותם של ארעיות, והאומנות והחיזוק שהוזכרו בדבריו הם ביטוי לקביעות שבפעולה.

אמנם, דברי תוס' הרא"ש צריכים עיון, שמדבריו נשמע שבניין עראי בקרקע חייבים עליו, והוא בניגוד לסוגיה ביצה לב: שם נאמר להדיא שרק בניין קבע אסרה תורה. ונראה שניתן להציע בכוונתו, שהשאלה העומדת כאן על הפרק היא לא שאלה הקבע והארעיות במובנם הפשוט, שבזה בודאי גם בקרקע בעינן בניין קבע. עיקר כוונתו לחלק לעניין כלים שאם היא פעולה שיש בה חיזוק ואומנות, מקבלת היא חשיבות כמו בקרקע, ונחשב הדבר בניין קבוע בעל חשיבות. בזה, השבנו, במידה מסוימת, את תוס' הרא"ש לחיקם של התוס', שהיסוד הוא יסוד החשיבות.

עוד אפשר בכוונתו שאם מדובר בפעולה של החזרת דבר שדרך לפרקו ולהרכיבו כמנורה של חוליות, וכהחזרת תריסין, אין לפעולה זו חשיבות של בניין בכלים, אבל אם מדובר בפעולה של הרכבת כלים שאין דרך לפרקם נחשב הדבר לבניין קבוע וחייב, ולפי זה צריך לומר שבתריסים המחוברים לקרקע כגון פתחי בורות וכיו"ב, יש איסור תורה בהחזרתם, לשיטה זו, אף שמתכוון להסירם מאוחר יותר, וזה נחשב בניין קבע מצד עצמו ולא בניין עראי, ולכל היותר ייחשב הדבר כבניין לשעה, שאפשר שהרא"ש סבור שבניין לשעה הוי בניין, ורק במיטלטלין אנו אומרים שאם עתיד לפרק אינו בניין[3].

ושמא יש ליישב בזה שיטת הר"ח ורב האי גאון, שפסקו מצד אחד כבית הלל שאין בניין בכלים בסוגיית ביצה בהחזרת תריסין ובמנורה של חוליות, ומצד שני גבי שופתא בקופינא דמרא פסקו כרב שחייב משום בונה. לדברינו, יש לומר ששני דינים הם בשאלת בניין בכלים. השאלה האחת היא שנידונה בויכוח שבין בית הלל ובין בית שמאי, אם יש בניין וסתירה בהחזרת תריסין, ובזה הכרענו כבית הלל שאין בזה בניין. והשאלה השנייה היא הנידונה במחלוקת רב ושמואל אם יש בניין בשופתא בקופינא דמרא, שבזה הם הכריעו כרב שחייב משום בונה, משום שכאן מדובר בבניין שמגמתו לעמוד בקביעות. וידוקדק בפירוש ר"ח לסוגייה (בדף קב:, נדפס קג:), שהזכיר בהקשר זה את הסוגיה מז. בעניין המחזיר מיטה של טרסיים, שאם תקע חייב חטאת, והיינו שמדובר בחיבור של קבע, ובזה קיי"ל כרב, לדעתו. [וכבר הארכנו בזה לעיל בשיטת ר"ח].

שיטת הרמב"ן

יסוד החיזוק והאומנות העולה בדברי התוס' הוזכר גם בדברי הרמב"ן, אולם עיון מדוקדק בלשונו יבהיר לנו את ההפרש הגדול והמהותי שבין השיטות. ז"ל הרמב"ן:

"אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחילתו אין לך בניין גדול מזה, ואין זה נקרא בניין בכלים שהרי אינו כלי, אבל עושה כלי מיקרי ואפשר לפי דעת זו שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה דהוי ליה כעושה כלי מתחלתו שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי"                   (קב:).

לדבריו לא שייך מושג הבניין בכלי שכבר קיים ואדם עוסק בו להוסיף עליו ולתקנו וכיו"ב. רק כשאדם יוצר כלי, או מרכיב כלי שנתפרק באופן שניתן לראותו כיוצר אותו מחדש נחשב בונה. בניגוד לתוס' שרואים שהחיסרון בכלים הוא בחשיבות הפעולה, ותוס' הרא"ש שרואה את הבעיה בארעיות של הבניין בכלים, הרמב"ן מגדיר בניין כיצירה חדשה של כלי.

ביסוד שיטתו נראה לומר, שיש חילוק מהותי בין בניין בקרקע לבניין בכלים. יסוד תורת בניין נאמר בקרקע, ומשום כך כל פעולה של שינוי פני הקרקע, או טיפוחה והכשרתה לבניין וכיו"ב היא חלק ממערכת הבניין. וכמובן כל פעולת בניין חלקית של הצבת נדבך בבניין וכו' הרי זה בונה. אבל בכלים יסוד הבניין הוא בהשאלה מן הבניין שבקרקע, ורק יצירה של כלי נחשבת בניין, פעולות אחרות הנעשות בכלים לשיפוצם ולייפויים וכיו"ב אינם נחשבות בניין וצריכות להיות נידונות במסגרת המלאכות הרלוונטיות.

והנה, בסוגיה עד: גבי האי מאן דעביד חביתא חלתא וכו' כתב רש"י שאין לחייבו בכל המקרים משום בונה לפי שאין בניין בכלים, ולפי התוס' יש לחייב משום בניין גם בכלים בכל דבר שיש בו חיזוק ואמנות. אמנם, מצאנו שהריטב"א והתוס' רי"ד מחלקים בין העושה חבית שיש לחייבו משום בונה לבין העושה כוורת, וז"ל:

"האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות. פרש"י ז"ל .. ואילו משום בונה ליתא שאין בנין בכלים, ולא נהירא דכי אמרינן אין בנין בכלים כגון חזרת מנורה ותריסי חנויות וכיוצא בו שאין בו אלא חיבור פרקים, אבל לעשות כלי ודאי בנין הוא ..הלכך אפיק חד מינייהו ועייל בונה, .. האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות. והיינו כדפרש"י ז"ל, והכא ליכא למיחשב בונה דכיון דחשיב אורג ומסיך זה בנינו".

וכיוצא בזה כתב בתוס' רי"ד שם:

"האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות פירש המורה ומשום בונה ליכא לחיובי' לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים ואינו נ"ל שכבר הוכחתי בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא דאימת אמרי' אין בנין בכלים הנ"מ בדבר שא"צ מעשה אומן אבל בדבר הצריך מעשה אומן יש בנין בכלים וה"נ בחביתא ובתנורא הא' הוא משום בונה ואל תמנה בורר ומרקד כ"א מרקד בלבד וכשמרקד בורר כל הפסולת וכל הצרורות שבו ובכורת ודאי אין לומר משום בונה שאריגתו הוא בנינו וכיון דמחשב אורג לא מצינן למיחשב בונה".

כנראה, יסוד שיטתם הוא שיש לחלק בין בניין בקרקע שזהו בונה הקלאסי, ובו שייכת עקרונית רק מלאכת בונה, אבל הבונה בכלים הוא מצד החיבור שנעשה לכלי ע"י מעשה אומן הוי בונה, אבל במקום שפעולת החיבור הנעשית נכללת כבר במלאכת האריגה, זהו בניינו, ושוב אין שייך לחייבו משום בונה.

נבאר יותר: לכאורה, היה מקום לחייב משום בונה גם על עשיית הבגד וכיו"ב, אלא שהיסוד הוא שיש חיבורים ויצירות שונות הנעשות במסגרת מלאכות ייעודיות, והן שייכות למסגרות הספציפיות. אבל אם עושה חיבור כלשהו ויצירת כלים, שאין להן בית אב במסגרות ייעודיות, יש לראותן תולדות הבונה. ויש מקום לדקדק כשיטה זו גם בלשון הרמב"ם שכתב:

"וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת, המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בו"         (פ"י, הלכה יג).

הרמב"ם הביא בדבריו את עשיית כלי האדמה – התנור והחבית - ולא הזכיר את עשיית כוורת הקנים, המוזכרת אף היא באותה סוגיה, ומסתבר שטעמו כפי שנתבאר, ששם אין לחייב משום בונה, וחיובו כלול במלאכות אחרות. אמנם, הרשב"א כתב בפירוש שאף בחלתא [=כוורת] יש לחייב משום בונה, לשיטות שבעשיית כלי יש בניין בכלים, וז"ל:

"ולפי הסברא הזאת הא דאמרינן במאן דעביד חלתא שהוא חייב שלש עשרה חטאות כדאיתא בפרק כלל גדול (עד:), חד מינייהו משום בונה"                                                       (קב:).

וצ"ע במאי פליגי.

ואפשר לומר בגדר האי טעמא של בניין בכלים, אם היסוד הוא שכל פעולה שיש בה חיזוק ואמנות, היא פעולה חשובה , וניתן לחייב עליה משום בניין אף בכלים, יש לומר שאם כבר חייבו על פעולה זו משום מלאכה אחרת, אין לחייב עליה שום בונה, אבל אם המחייב בבניין בכלים הוא עצם עשיית הכלי, ועצם יצירתו הוי בניין, יש לומר שיש כאן שני מחייבים הפעולה הספציפית הפרטנית נכנסת תחת מלאכת אורג [זהו הנידון בדוגמא שלפנינו – עשיית הכוורת (חלתא)], ובתמונה הכוללת יש כאן כלי שנעשה, ועליו יש לחייב משום בונה[4].

ועתה נבוא לברר את שיטת המאירי בנידון זה של בניין בכלים. המאירי כתב בכמה סוגיות לאמץ את שיטת הרמב"ן שיש בניין בכלים אם עושה את הכלי מתחילתו, וז"ל:

"ועיקר הדברים בדבר זה שלא אמרו אין בנין בכלים אלא בכלי שנתפרק ורוצה להחזירו כגון מנורה של חוליות אבל עשיית כלי מתחלתו אסור שאין זה בנין כלי אלא עשיית כלי ומעתה כל כלי שנתפרק אם אין ההדיוט יכול להחזירו הרי הוא עשיית כלי ... וכבר כתבנו גם כן שהמגבן והמחבץ חייב משום בונה ואם בכלים אין בנין היאך נאמר שבאוכלים יש בנין אלא שלא אמרוה בעשיית דבר מתחלתו"                                                 (קב: ד"ה העושה[5]).

אמנם בסוגיה עד: גבי תנורא, חביתא וחלתא כתב המאירי את רשימת המלאכות שמתחייב בכל אחד מן הכלים הנ"ל, וסיים בזו הלשון:

"ולא נתחייב אחד מאלו משום עשיית כלי ר"ל משום בנין שאין בנין בכלים".

וצ"ע בדבריו, שסותר משנתו שאמר שאם עושה כלי מתחילתו יש בניין אף בכלים!

ולאחר העיון נראה לי להציע שהמאירי סבור עקרונית כשיטת רש"י שאין בניין בכלים, כי עיקר בניין בקרקע הוא, ולפיכך, כל פעולה שעושה בכלים עדיךף לחייב עליה משום המלאכות הספציפיות לכל שלב בעשייה, ורק כשעושה כלי שלם ואין בו לחייב משום מלאכות ייעודיות, סבור המאירי שלא ייתכן לומר שעשיית כלי מתחילתו לא יתחייבו עליה, כיוון שפעולה זו בעלת חשיבות גדולה, יש לחייב עליה משום בונה[6]. ובקצרה, ביתר בהירות: המאירי סבור שבעשיית כלי מתחילתו, אם אין בשלבי העשייה השונים, חיוב מצד מלאכות ממוקדות, יש לחייב על העשייה של הכלי כולו משום בונה.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] דהיינו, שיש תורת בניין בכלים, אבל אינם מסכימים ביניהם בשאלה מהו האופן שבו יש לחייב בניין בכלים.

[2] השווה לשון רש"י ביצה יג: 'לשבת - מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב'. [הנידון שם אינו ישיר לענייננו, אבל הבאנו את הדברים לזיקה שבין חשיבות מלאכות שבת ליסוד האומנות.]

[3] וראה עוד להלן שנדון בחותמות שבקרקע, ובגדרי דיניהם.

[4] וידוייק בלשון הרמב"ן והרשב"א קב: שמוכח מדבריהם שהם סבורים שיש לחייב משום בונה על עשיית כלי, והם מחייבים גם בחלתא, אבל התוס' רי"ד עד: נקט להדיא את לשון התוס' דבעינן מידי דאית ביה חיזוק ואמנות, וממילא ס"ל שלא שייך לחייב גם משום אורג וגם משום בונה. וצ"ע בדברי הריטב"א עד:, שנראה שנוקט כלשון הרמב"ן, עיי"ש. וראה מה שנכתוב בסמוך ביישוב שיטת המאירי, ואפשר שיש מקום ליישם ולהתאים הדברים גם בשיטת הריטב"א, תוך נתינת דעת להבדלים ביניהם: המאירי לא מחייב משום בונה בכל המקרים: תנור, חבית וכוורת, והריטב"א לא מחייב משום בונה רק בכוורת.

[5] וראה גם דבריו מו.,וקכב: ועוד

[6] ואין לומר שנחייב בזה משום מכה בפטיש, משום ששיטת המאירי היא שמכה בפטיש שייך רק בפעולות גמר ולא בעשייה גמורה, שאין זה שייך למכה בפטיש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)