דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

בדיקת חמץ

'בל ייראה ובל יימצא'

המשנה הראשונה של מסכת פסחים פותחת בקביעה של הזמן הרצוי לבדיקת חמץ ושל אופן הבדיקה הנדרש:

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".

אף על פי שהמשנה קובעת את החיוב, היא איננה מבארת לנו את יסוד המצווה. ניתן היה להניח שבדיקת חמץ קשורה למצווה הייחודית המוכרת של 'בל ייראה ובל יימצא'. שלא כמו כל איסורי האכילה האחרים, את החמץ בפסח אסור אפילו להחזיק בבית. התורה לא אסרה רק את האכילה או ההנאה מהחמץ, אלא גם את ההחזקה שלו ברשותנו. כפי הנראה, מטרת הבדיקה היא להיפטר מן החמץ המוחזק בבית, ובכך להפוך את הבית למקום נקי מחמץ, שעונה לדרישות של איסור 'בל ייראה'.

אמנם, סוגיית הגמרא שבאה כמה דפים אחר כך (ד:) סותרת בבירור את ההבנה הפשוטה הזו. הגמרא (ד.) מביאה דין ולפיו גם אנשים שבדרך כלל אינם נאמנים להעיד עדות תקפה הלכתית (כגון עבדים וקטנים), נחשבים נאמנים להעיד על בדיקת חמץ, כלומר אם בית מסוים נבדק מחמץ או לא:

"הכל נאמנים על ביעור חמץ... אפילו עבדים אפילו קטנים".

מסקנת הסוגיה הדנה בעניין זה (ד:) היא שמכיוון שכל הדרישה לבדיקת חמץ היא רק מתקנת חכמים, חכמים הרחיבו את הנאמנות בעניין זה גם למי שבדרך כלל לא נאמן:

"מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן".

(רש"י: "הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן, דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו, וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא".)

מהגמרא עולה בבירור שביטול החמץ (כלומר, השבתה שלו בלב) הוא מספיק - ברמת הדאורייתא - כדי לעמוד בתנאי איסור 'בל ייראה'. איזה תפקיד, אם כך, משרתת בדיקת החמץ?

הבדיקה כסייג שתיקנו חכמים

תוספות (ב. ד"ה אור לארבעה עשר) מציעים את התשובה המתבקשת: הבדיקה היא כולה מדרבנן, ומטרתה להתגבר על בעיות שעלולות לצוץ כתוצאה מן הביטול:

"ונראה לר"י, דאף על גב דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו, שלא יבא לאכלו... דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה".

התוספות ראו לנגד עיניהם את איסור האכילה, והסבירו שלמרות שביטול החמץ פותר את בעיית 'בל ייראה', החמץ עדיין נשאר אסור באכילה. אם החמץ איננו מבוער באופן פיזי, האדם עלול להיתקל בו ולאכול אותו במהלך הפסח, ובכך להפר איסור כרת. חכמים תקנו את הבדיקה כדי להימנע ממצב מסוכן כזה. התוספות התייחסו, כמובן, לשאלה המתבקשת: מדוע חכמים חששו את החשש הזה רק באיסור חמץ, ולא בשאר איסורי האכילה? הם מציעים כמה תשובות המסבירות את החשש המוגבר שיש בעניין חמץ, אך בסופו של דבר השאלה נראית חזקה מן התשובות שהוצעו לה.

ראשונים נוספים העלו הצעות לתפקידים אחרים שיש לבדיקת החמץ מדרבנן. רבנו פרץ (ב. ד"ה בודקין) סבר שחכמים חששו שהאדם ישכח לבטל את החמץ:

"ואיכא למיחש, דזמנין ששכח לעשות ביטול, משום דליכא ביה טירחא כי אם דיבור, והצריכו חכמים לעשות בדיקה דאית בה טירחא, ומתוך כך יהיה זכור לעשות ביטול דאורייתא ולא יעבור בבל יראה".

כיוון שאין בביטול שום פעולה מעשית, אדם עלול להסיח את הדעת ממנו בערב הפסח; חכמים תיקנו את חיוב הבדיקה, ובכך קבעו מנגנון בטוח יותר לביעור ממשי של החמץ, שיסייע להימנע מאיסור 'בל ייראה'.

האור זרוע (הלכות פסחים סימן רנ"ו) מצטט דעה שלפיה הסיבה לתקנת הבדיקה הייתה החשש שאדם יימלך בדעתו במהלך הפסח ויבטל את ביטול החמץ שלו (עיין בפירוש רבי עובדיה מברטנורא על המשנה הראשונה של מסכת פסחים, התומך אף הוא בכיוון זה):

"עוד יש לחוש שמא ימצא גלוסקא יפה אחר שש שעות ויבטל בטולו ויזכה בה, ויעבור עליה ב'בל יראה', אפילו לא יאכלנה".

הגישה הזו בנויה על הנחת יסוד שלפיה ניתן לבטל את ביטול החמץ - הנחה שאיננה מתיישבת בהכרח עם כל ההבנות של ביטול חמץ. על כל פנים, כל הגישות האחרונות סבורות שתקנת בדיקת חמץ נועדה להתמודד עם איסור 'בל ייראה' יותר מאשר עם החשש שהחמץ ייאכל במהלך הפסח.

בדיקת חמץ - מן התורה?

עדיין, הגישה הזו בכללה נסתרת לכאורה מכמה סוגיות שבהן נלמדים פרטים הלכתיים של בדיקת חמץ מפסוקים בתורה. הגמרא (ז:) לומדת שחייבים להשתמש בנר ממקראות שמקשרים נר עם פעולת חיפוש, וגמרא אחרת (י:) מבררת את זמן הבדיקה מתוך הפסוקים. אם בדיקת חמץ היא כולה מדרבנן, לא סביר לומר שפרטי הדינים שלה יהיו מבוססים על פסוקים. אמנם יכולנו לראות את הדרשות האלה כאסמכתאות (הפניות משניות, שאינן המקור להלכות אלא פסוקים שחכמים נסמכו עליהם כדי להוסיף תוקף להלכות שתיקנו), אך נראה שהגמרא מתייחסת אליהן כדרשות מן הפסוקים ממש.

בדיקת חמץ לשם ביעור חמץ ידוע

רש"י (ב. ד"ה בודקין) אכן התייחס לחובת הבדיקה במונחים של איסור 'בל ייראה'; אך הוא לא יישב את הסתירה בין הגישה הזו לסוגיה שהזכרנו לעיל (ד.) שלפיה ביטול חמץ מספיק כדי שלא לעבור על איסור 'בל ייראה'. מספר כיוונים נמצאים בראשונים כדי להסביר את עמדתו של רש"י לאור אותה סוגיה. הכלבו (סימן מ"ח ד"ה כתב גאון) מביא דעה - שיש המייחסים אותה לרמב"ם - שביטול חמץ איננו פועל על חמץ הנראה בעין או שקיומו ידוע:

"ומה שאמרו: מדאוריתא בבטול בעלמא סגי, לא על חמץ ידוע שאפשר לו לבער אמרו, אלא על הספקות ועל שאינו מזומן לבער".

ביטול חמץ כמנגנון הלכתי פועל רק ביחס לחמץ שלא ניתן לעלות על עקבותיו. כמובן, הקביעה הזו תלויה מאוד בדרך שבה אנחנו מבינים את הביטול. אך אם אנחנו מאמצים את הקביעה, נוכל להבין את התפקיד המשלים של בדיקת החמץ. אכן, הביטול פותר את בעיית 'בל ייראה' ביחס לסוגים מסוימים של חמץ - אותו חמץ שהוא בלתי-נראה או בלתי-נגיש; אך כדי לבער 'חמץ ידוע', שעליו הביטול לא יחול, יש צורך בבדיקת חמץ.

למרות שברעיון הזה יש הגיון סברתי רב, הוא איננו מתיישב עם רוב הסוגיות העוסקות בביטול, שאינן מציבות סייגים לביטול חמץ. סוגיה אחת (ו:) אכן מחלקת בין חמץ ידוע וחמץ שאיננו ידוע, אך רוב הראשונים לא יישמו את החילוק הזה להלכה. לפי שיטת הרוב, ההסבר לעמדת רש"י נמצא במקום אחר.

בדיקת חמץ - קיום של 'תשביתו'

גישה אחרת מציעה שרש"י ראה את דין בדיקת חמץ כדרישה מדאורייתא שאיננה קשורה לאיסור 'בל ייראה'. מלבד האיסור על החזקת החמץ, קיים גם חיוב נפרד להשבית את החמץ (הנלמד מן הפסוק "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות י"ב, טו)). בהקשר זה מפורסמת חקירה של המנחת חינוך (מצווה ט', ס"ק א) לגבי אדם שאין ברשותו חמץ כלל כאשר ערב פסח מתקרב: האם אדם כזה חייב לצאת ולרכוש חמץ כדי שיוכל לקיים את חיוב 'תשביתו', אם אכן חיוב כזה קיים?

"והנה לכאורה יש ספק אם המצוַת עשה היא שיהיה החמץ מושבת... ואם אין לו חמץ מקיים גם כן המצוה ד'תשביתו' אף דהיא שב ואל תעשה... או דילמא דמצוה עליו בקום ועשה דישבית החמץ, ואם אין לו חמץ לא קיים העשה... הכא נמי מצוה לחזר שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מצוַת עשה".

ייתכן שרש"י סבר שחיוב הבדיקה קיים אף על פי שביטול חמץ פותר ללא סייג את בעיית 'בל ייראה', וזאת משום שהבדיקה היא חלק מן הקיום של מצוַת 'תשביתו'. גם לגישה הזו יש יתרונות סברתיים מרובים, אך היא ודאי איננה מתיישבת עם הקריאה הפשוטה ברש"י, שקישר באופן ברור בין בדיקת חמץ לאיסור 'בל ייראה':

"בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא".

בדיקת חמץ - חלופה לביטול

ההסבר הידוע ביותר לשיטת רש"י הוצע על ידי הר"ן (אף על פי שרמזים לגישה הזו נמצאים כבר בספר 'חידושי רבנו דוד', שנכתב בידי אחד מתלמידי הרמב"ן). לפי הר"ן (א. באלפס ד"ה בודקין), רש"י סבר שהתורה מציעה שני מסלולים שונים, שכל אחד מהם מספק כשלעצמו, כדי להתמודד עם איסור 'בל ייראה': ביטול חמץ ובדיקת חמץ. הסוגיה שקבעה שמן התורה ביטול חמץ הוא פיתרון מספק לבעיית 'בל ייראה' פירטה רק אחת משתי הדרכים האפשריות; מלבד הביטול, גם הבדיקה פותרת את בעיית 'בל ייראה'. אמנם, למרות שהתורה מאפשרת לכל אחד לבחור את השיטה הנוחה לו כדי להתגבר על איסור 'בל ייראה', חכמים תיקנו שצריך לקיים את שתי הדרכים - גם בדיקה וגם ביטול:

"ויש לומר דמדאורייתא בחד מינייהו סגי, כלומר או בבדיקה או בביטול, דבדיקה לחודה נמי מהניא... דבדיקה נמי מדאורייתא היא, וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל; הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה, שמה שהצריכו חכמים ביטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם, שמא ימצא גלוסקא יפהפיה ודעתו עילויה כדאיתא בגמרא".

רש"י בדבריו לא קבע שבדיקה היא הכרחית לעניין 'בל ייראה' - אלא רק שהיא מספיקה.

שיטתו של הר"ן מעלה שאלה קשה: כיצד יכולה הבדיקה לבדה להתמודד עם בעיית 'בל ייראה'? ביטול, כהצהרה רשמית של האדם, מקיף את הכול: הוא מעניק את המעמד החדש לכל החמץ, זה שנתגלה וזה שלא נתגלה. לעומת זאת, אחרי בדיקה ניתן לבער רק את החמץ המצוי והידוע; אי אפשר לבער את החמץ שלא נתגלה בבדיקה! כיצד, אם כך, יכול רש"י לסבור שהבדיקה לבדה מועילה כדי להימנע מלעבוד על איסור 'בל ייראה'? כדי לענות על שאלה זו, נצטרך לעיין עיון מדוקדק יותר בטבעו של איסור 'בל ייראה' - ואת זאת נעשה, בעז"ה, בהמשך השיעורים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)