בדיקת חמץ

 

 

כפי שציינו בשעורים הקודמים, בדיקת חמץ אינה בדיקה שייעודה לאתר חמץ בבית, כי אם לתת לבית חזקת בדוק. חזקת 'בית בדוק', הינה מעין תעודת כשרות לבית המעידה על כך שהוא נקי מחשש חמץ.

 

בשיעור זה ננסה להבין מהו טיב הבדיקה המקנה לבית חזקה זו, ובאיזו צורה יש לבדוק בערב בדיקת החמץ, האם ישנו צורך בבדיקה רצינית או שמא די בטקס איתור עשרת הפתיתים שהוחבאו בפינות הבית.

זמן הבדיקה

ממתי חלה חובת הבדיקה? בשאלה זו עוסקת הגמרא בדפים הראשונים של מסכת פסחים, ולסיכומם של דברים נאמר כך:

"והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא. מכדי, בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ונבדוק בשית! וכי תימא: זריזין מקדימין למצות - נבדוק מצפרא! דכתיב: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא י"ב) ותניא: כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר 'וישכם אברהם בבקר' (בראשית כ"ב). אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה"                 (פסחים ד.).

הגמרא מעלה אפשרות כי חובת בדיקת חמץ תהיה סמוך לשעה שישית - השעה שבה מתחיל איסור חמץ, או על הבוקר - מכיון שזריזין מקדימין למצוות. על כך עונה ר' נחמן בר יצחק כי ההקדמה לליל י"ד נובעת משתי סיבות:

1. איכות הבדיקה - אור הנר יפה לבדיקה.
2. זמינות הבדיקה - זמן שבני אדם מצוין בבתיהם.

שני טעמים אלו הופכים את הבדיקה למשובחת יותר, שכן היא נעשית בנחת בזמן שבני הבית מצויים וכאשר החיפוש נעשה לאור הנר, המשפר את איכות הבדיקה. במילים אחרות מטרת הקדמת הבדיקה לליל י"ד הינה לשפר את איכות הבדיקה ולעשותה טובה יותר. ברם בתלמוד הירושלמי מובא טעם נוסף:

"רבי מנא לא אמר כן ושמרתם את היום הזה לדרתיכם לחוקת עולם - עשה שיהו היום והלילה משומרין"

                                                   (פרק א הלכה א).

ע"פ תפיסה זאת, חובת הבדיקה בלילה נובעת מחובת השימור. מהי חובת השימור?

בעל ה'משך חכמה' בביאורו לפסוק זה (שמות י"ב, יז) מביא הבחנה חשובה בין מצוות בהם ישנה חובת שמירה למצוות בהם מופיעה עשייה.

בפסח ושבת רבו המקראות המחייבים בשמירתם. שמירה מסביר המשך חכמה היא הימנעות. אדם ששומר על חפץ מונע מאחרים לפגוע בו, אדם ששומר דיאטה נמנע מאכילת מאכלים רווי שומן. כך גם שבת ופסח, בכל אחד מהם ישנה הישמרות: בשבת נמנע האדם ממלאכה, ובפסח נמנע האדם מחמץ^[1].

לסיכומם של דברים, רש"י ועוד ראשונים הסבירו כי הקדמת הבדיקה לליל י"ד היא משקולי יעילות (הלילה הוא זמן השווה לכל נפש), אולם מדברי הירושלמי נמצאנו למדים כי מדובר בעניין עקרוני של חובת עשיית משמרת למשמרת.

חובת השוכר או המשכיר

כפי שראינו, לדעת ר' נחמן בר יצחק הסיבה שתקנו את חובת הבדיקה בליל י"ד נובעת מכך שעשייתה בשעה זו משפרת את איכותה. בהמשך הסוגיה מעלה ר' נחמן שאלה מעניינת בנוגע לבית שהושכר בליל י"ד:

"בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי? - תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא"                                   (שם).

התלבטותו של רב נחמן בר יצחק ברורה: מחד, מאחר שהחמץ העלול להיות בבית הוא של המשכיר נראה כי עליו חובת הבדיקה, אולם מאידך מאחר שהבית נכנס לרשותו של השוכר נראה כי עכשיו הוא בשליטתו וממילא חלה עליו חובת הבדיקה. הגמרא מנסה להוכיח ממזוזה כי חובת הבדיקה היא על השוכר, אולם דוחה את ההשוואה, שכן במזוזה חובת קיומה נובעת מן המגורים בבית, ולכן הדר בה מחויב בה, אולם חובת בדיקת חמץ אינה תלויה בשימוש בבית אלא בהימצאות החמץ ברשותו של האדם.

ניתן להציע כי התלבטותו של ר' נחמן בר יצחק תלויה בשאלה נוספת, והיא מטרת הבדיקה. רש"י כותב כי:

"בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא"     (ב:).

לאמור בית שנבדק מחמץ מסלק את האפשרות לעבור על איסור המצאות החמץ ברשותך.

אולם התוספות מבארים אחרת:

"פירש הקונטרס שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל? ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו. וכן משמע לקמן (י:) דבעי רבא 'ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה'. והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה".

לדעת התוספות מטרת בדיקת החמץ הינה הוצאת החמץ מרשות האדם בכדי להרחיק את האדם מן האיסור. במילים אחרות, לגישתם מטרת בדיקת חמץ היא לסלק חמץ פוטנציאלי שיש חשש כי אם הוא ימצא בפסח יבואו לאוכלו.

אם נחזור להתלבטותו של רב נחמן בר יצחק, ניתן לבארה בצורה אחרת: אם נאמר כי החיוב בבדיקה נובע מאיסור בל יראה ובל ימצא, נראה כי חובת הבדיקה היא על המשכיר, שכן אע"פ שדירתו נתונה לשליטתו של אדם אחר, מאחר ומדובר בחמץ שלו אשר נמצא ברשותו חלה עליו חובת ביעור. אולם אם המדובר בחשש שמא יבוא לאוכלו, מאחר והוא לא דר בבית, וסכנת האכילה שייכת יותר בשוכר נראה כי חובת הבדיקה עליו בכדי למנוע ממנו תקלה.

הגמרא פותרת את התלבטותו של ר' נחמן בר יצחק ע"י הברייתא הבאה:

"תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק"                                  (שם).

ע"פ הברייתא מסירת המפתח היא אשר קובעת האם חובת הבדיקה על השוכר או על המשכיר, וגם כאן נחלקו הראשונים מה טעמה של הלכה זו.

רש"י מבאר כי מסירת המפתח יוצרת את קניין השכירות. נראה שהדברים לשיטתו דלעיל כי חובת הבדיקה נובעת בראש ובראשונה למנוע מעבר על איסור בל יראה ובל ימצא, ולכן כל עוד המפתחות אצל המשכיר נחשב הבית בקניינו ועל החמץ שבתוכו הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.

התוספות לעומת זאת מסבירים כי אין עקרונן הלכתי במסירת המפתח, שכן בסוגיות רבות מצאנו כי מסירת המפתח היא רק התחלה של קניין ובהעדר פעולה משמעותית יותר (נעל גדר פרץ) לא הושלם הקניין. לכן מסבירים התוספות כי מסירת המפתח מסמלת את תחילת השימוש בבית. והדברים לשיטתם כי מטרץ חובת בדיקה הרחקת החמץ אותו עלול האדם לאכול במהלך החג, ושעת מסירת המפתח היא אשר קובעת מי הוא זה אשר עלול להיכשל באכילת החמץ.

למעשה, ב'שלחן ערוך' פסק:

"המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך וקנהו בא' מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק; משמסר לו  המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק"         (אורח-חיים סי'  תל"ז).

מלשון השו"ע נראה כי מטרת מסירת המפתח היא קניינית, כלומר השו"ע הלך בדרכו של רש"י לפיה חובת הבדיקה נובעת מן הבעלות לנכס, וזאת כנראה משום שהבדיקה אמורה למנוע מעבר על איסור בל יראה ובל ימצא שכאמור נובע מעצם המצאות של החמץ ברשות האדם.

חובת הבית או חובת הגברא

כפי שראינו נחלקו הראשונים האם בכדי להתחייב בבדיקה, יש צורך בקניין נכס. נראה כי מחלוקת זו משקפת רעיון נוסף והוא האם חובת בדיקת חמץ הינה חובת הבית או חובת הגברא.

לשיטת רש"י הצורך לקניין נובעת בין השאר כי לשיטתו חובת ההשבתה של 'בל יראה' ו'בל ימצא' מטילה על האדם איסור המצאות של חמץ בתוך הבית, וזאת בדומה לאיסור עבודה זרה בו מצאנו את האיסור 'לא תכניס תועבה אל ביתך'.

אולם לשיטת התוספות האיסור אותו אמורה בדיקת חמץ לפתור נובעת מחובת הגברא לפיו האדם צריך להרחיק את החמץ מסביבתו הקרובה, ואין הדבר קשור לקניין אלא לסביבה בה חי האדם.

לעיל הבאנו את דברי הירושלמי הסבור כי מטרתה של חובת הבדיקה בליל י"ד הינה לעשות שימור של יום ולילה. גישה זאת תואמת לגישת רש"י התופס את איסור ההימצאות של החמץ כאיסור הימצאות בבית, שכן המשמרת שעושים למשמרת בשימור לילה נוסף, הוא בכך שבטרם חל על האדם איסור האכילה והנאה מחמץ, הוא מנקה את ביתו ובכך הוא עושה משמרת למשמרת. במילים אחרות בדיקת החמץ בתחילת ליל י"ד מסמלת את תחילת תהליך ההימנעות מחמץ המתחיל בבית.

 בדיקת חורים וסדקים

כפי שראינו לדעת הירושלמי בדיקת ליל י"ד היא בדיקה משמעותית ביותר, שכן היא מפגינה את הצעד הראשוני של סילוק החמץ המתחיל בבית. בבתים רבים נוהגים בימינו להפוך את בדיקת ליל י"ד למעשה סמלי של סיום ההכנות לפסח, אולם בדיקה משמעותית כמעט ואין נעשית. האם כך יש אכן לעשות? בעניין זה כתב ב'שלחן ערוך':

"המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד.

הגה: וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. (מרדכי ריש פסחים) והכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה (מהרי"ו)"                                                (סי' תל"ג).  

אם כן, מדברי השו"ע עולה כי בדיקה קודם יום י"ד בניסן, אינה מועילה.

בעל השערי תשובה כתב ללמד זכות על המנהג המקובל:

"ולכן מקילין המוני עם לבדוק דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין וסדקין, לפי שתחילה מכבדין רוחצין ומנקרין הכל היטב. ואפילו רוחצין ומנקרין ע"י עכו"ם, מסתברא דנאמנים דאנקיותא קפדי ולא מרעי נפשייהו".

 

אלא שלמרות דברים אלו, מדברי הרמ"א לעיל עולה כי הטאטוא לבדו אינו מועיל אלא הוא תנאי מקדים לבדיקה.

המקור לשיטת הרמ"א הוא כנראה כבר בפסקי המהרי"ל מגדולי פוסקי אשכנז הכותב כי:

"וצריך לבדוק כל חורים וסדקים"  (הל' בדיקת חמץ מנהגים).  

נראה כי זהו המקור לדברי הרמ"א כי קיימת חובת בדיקה משמעותית ביום י"ד, ולא די בכיבוד הבית וניקיונו בכדי לצאת ידי חובת הבדיקה.

במילים אחרות נראה כי נחלקו הפוסקים האם הבדיקה ביום י"ד צריכה להיות יסודית, או שמא ניתן לסמוך על הניקיונות שנעשו בימים שקודם הפסח בכדי להתגבר על חובת הבדיקה ואילו בליל י"ד עצמו די בבדיקה סמלית.

כיום בתים רבים בישראל נוהגים להתבסס על ניקיונות שעשו בני הבית קודם ליל י"ד, ואילו בשעת הבדיקה מסתפקים הם בבדיקה סמלית.

נראה כי ניתן להפוך את בדיקת ליל י"ד למשמעותית, בכך שהופכים את תהליך הבדיקה למעין מסדר המפקד בו בעל הבית (שהוא מי שעתיד לשאת באחריות על הימצאות חמץ בביתו) עובר בין חדרי הבית ושואל את הדר בו האם הוא ניקה ובדק. בדרך זאת נזכרים בני הבית באלו מקומות לא נעשתה בדיקה מדוקדקת, ואז בשעת הבדיקה יכולים הם לחזר אחר אותו מקום לבדוק שוב. כפי שכתבנו לעיל רעיון בדיקת החמץ בערב הוא משמרת למשמרת. בכך שכל בני הבית עושים בדיקה יסודית ומבררים האם הם דאגו להסיר את החמץ מתחומם, עושים הם משמרת למשמרתם.

 

.