בגדי קדש לכבוד ולתפארת | 2

 *

בחלקו הראשון של המאמר, ראינו שתי גישות בתפיסת מצוות ציצית. הגישה הראשונה מעמידה במרכז את האדם המתעטף בציצית, והציצית משמשת לו אמצעי לזכור את כל מצוות ה'. הגישה האחרת, מבליטה את הציצית כבגד מלכות, המקנה ללובשו הוד והדר; לשון אחר - על פי הגישה הראשונה ציצית היא חובת גברא, ועל פי הגישה השניה - חובת מנא.

נמצאנו למדים שלמאן דאמר חובת מנא, לא תתקיים מצוות ציצית בהיות הבגד מונח בקופסא. אמנם, תחילת החיוב במצווה הוא כבר משעה שהבגד מונח במקומו, אך הואיל וכל עניינו של בגד מלכות, הוא לפאר ולהדר את לובשו, בגד שלא ישמש ללבוש אינו בר-חיובא. אמנם, הגמרא (מנחות מב ע"ב) קבעה, שלמאן דאמר 'חובת מנא' - עשייתה של ציצית היא גמר מצוותה, אך ניתן לפרש שהכוונה למעשה המצווה שהוא אמנם יצירת בגד מלכות. קיום המצווה, לעומת זאת, הוא בלבישת הציצית; אין משמעות לבגד מלכות המונח בקופסא, ובגד כזה לא יפאר את לובשו.

לאחר ההקדמה הארוכה, נשוב אל הראשונות וננסה להציע פתרון לבעיות שהועלו:

1. קושיית המנחת חינוך, כיצד הגמרא מוכיחה מכך שנשים חייבות בציצית שזו מצוות עשה שאין הזמן גרמא, והרי זו מצווה שבגוף ולכן הן חייבות בה אפילו שהזמן גרמא, מתבססת על ההנחה שאם ציצית היא חובת מנא, היא איננה מצווה שבגוף, ועל כן גם נשים חייבות בה למרות שהזמן גרמא. לפי דרכינו, אמנם מעשה המצווה איננו מצווה שבגוף, אך המעשה תלוי בקיום המצווה, וקיום המצווה הוא בגוף, כך שאין לחייב נשים במצווה אלא אם כן לא הזמן גרמא.
2. קושיית 'העמק שאלה' תיפתר באופן דומה: הוא הקשה כיצד אנו מברכים 'להתעטף בציצית' לדעת מי שסובר שציצית היא חובת מנא. לפי דברינו, אף למאן דאמר חובת מנא עדיין יש קיום בעיטוף, ועל קיום זה אנו מברכים "להתעטף". יתכן שלכך כיוון גם הזוהר[1] בדברו על 'עיטוף בעטופא דמצווה ולבישה בלבושא דמצווה' (העיטוף מתייחס לגברא והלבוש מתייחס לטלית).
3. על פי ההסבר שהבאנו ניתן גם לתרץ את קושייתו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל על ה'אורחות חיים', שמביא דעה כי הלובש כמה מלבושים בעלי ארבע כנפות חייב להטיל ציצית בכולן. הגרי"ד הקשה, שהרי אנן קיימא לן שציצית היא חובת גברא, וכך פסק גם האורחות חיים בעצמו! אנו נבוא ונסביר כי המחלוקת בגמרא האם ציצית היא חובת גברא או חובת מנא היא רק לגבי פרק הזמן שבין עשיית הציצית לבין עטיפתה. לאחר פרק זמן זה נוהגת המצווה (בין במעשה ובין בקיום) לכולי עלמא, כך שכאשר בוצעה חובת הגברא - במעשה ההתעטפות, נתקיימה מאליה גם חובת המנא. לפי זה, די לו לגברא - מנקודת מבטו, שילבש בגד אחד שיש בו ציצית ובכך יצא ידי חובה, אך בכך שהוא לובש ד' כנפות, הרי קיים גם מימד של חובת מנא לכולי עלמא, וממילא התחייב גם מצד זה. אך מנקודת מבטה של הטלית, כל בגד נלבש על ידי הגברא באופן שווה, וראוי על כן שתוטל ציצית בכל בגד ובגד.

כעת עלינו ליישב את הקושיה שהוקשתה על הרמב"ם, כמי הוא סובר - כמאן דאמר 'ציצית חובת גברא' או כחולקים עליו - 'ציצית חובת מנא'. ואולם, בטרם נבוא לפתרונה נביא תחילה את דברי הגמרא במנחות (מט ע"א):

"חסידים הראשונים, כיון שארגו בה שלש - היו מטילים בה תכלת. שאני חסידים, דמחמרי אנפשייהו ופליגא דמלאכא".

הגמרא מביאה את ברייתת חסידים הראשונים כמסייעת למאן דאמר חובת טלית, וכחולקת על מאן דאמר חובת גברא. מדברי הגמרא עולה כי חסידים אלו החמירו על עצמם כמאן דאמר חובת טלית.

הרמב"ם בהלכות ציצית פרק ג ה"י פסק:

"בגדים הראויים לציצית, כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים - פטורין מן הציצית, שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית".

נראה מכאן, לכאורה, שהרמב"ם מתעלם מחומרת חסידים הראשונים, ולא היא. בהלכה הבאה (שהובאה בראשית דברינו) קובע הרמב"ם את חומרת החסידים, ומתוך סגנון הדברים ניכר שבמוקד ההלכה עומדת הטלית:

"אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה... אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצווה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית".

נמצאנו למדים, שציצית היא חובת "האיש שיש לו טלית", ואף על פי כן כחומרת חסידים "ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית". מקבילה לה חובת הגברא (ג, יב): "לעולם יהא אדם זהיר במצוות ציצית...".

על פי הדרך בה ביארנו לעיל את תוכנן של חובת האיש וחובת הטלית, מדוייקים דברי הרמב"ם להפליא: הגישה הרואה בציצית כלי שבלבישתו יזכור האדם את כל המצוות, היא השקולה לדעה שציצית חובת האיש היא, וחובה זו מן הראוי שתנהג בכל איש ישראל:

"לעולם יהא אדם זהיר במצוות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולם, שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'".

מאידך, הגישה הרואה בציצית בגד מלכות, שלובשו נמנה על בניו של מקום, היא השקולה לדעה שציצית חובת הטלית היא, וחובה זו אכן מיוחדת היא לחסידים המחמירים על עצמם. ברור, על-כן, שמצוות ציצית כחובת גברא מצריכה מצד אופייה יתר השתדלות בחיזור אחר המצווה, לעומת מצוות ציצית כחובת טלית.

*

אף על פי שחביבים דברי סופרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופסוקי הציצית (במדבר טו) דורשים ביאור:

פסוק ל"ח - "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורתם. . .

פסוק ל"ט - "והיה לכם לציצית

פסוק ל"ט (2) - וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו . . .

פסוק מ'   - למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לא-להיכם".

בהמשך לדברינו, ניתן להציע שכפילות הכתובים מיוסדת על שתי הגישות שהובאו לעיל: 'חובת האיש' אינה מחייבת בעשיית הציצית, אלא בכך שתהיה ציצית, שהלובש אותה יראנה ויזכור את מצוות ה' ויעשה אותן. זהו שאמר הכתוב (פסוק לט):

"והיה לכם לציצית... וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

מאידך, "חובת הטלית" מחייבת בעשיית הציצית, ולדידה לא זכירת המצוות היא תכלית המצווה אלא "והייתם קדושים לאל-היכם"[2]. לקדושה זו באים ישראל על ידי זכירת המצוות ועשייתן (כאמצעי), ובהיותם בנים למקום ועם סגולה לה' (דברים יב, א-ב), ובלשון הכתובים:

"ועשו להם ציצית... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לא-להיכם"[3].