דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף יז | מיתת נשיקה

האגדתות החותמות את פרק השותפין עוסקות באישים דגולים שזכו לדברים שלמעלה מן הטבע: טעמו בעולם הזה טעם עולם הבא, לא שלט בהם יצר הרע ועוד. בין היתר מונה הגמרא (בבא בתרא יז ע"א) שישה ש"לא שלט בהן מלאך המות": אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. רש"י מבאר:

"שלא שלט בהן מלאך המות - אלא מתו בנשיקה על פי שכינה".

דברים אלה השתלבו בדיון הלכתי רחב-היקף בשאלה מעניינת. מנהג ישראל מדורי דורות להשתטח על קברי צדיקים ולשפוך שיח לפני ריבון העולמים. מאז ומקדם חפצו גם כוהנים בזכות גדולה זו, אלא שכידוע, נאסר עליהם להיטמא למתים. והנה חידשו כמה מגדולי הדורות חידוש מפליג: קברי צדיקים אינם מטמאים, ולכן מותר לכוהנים להתקרב אליהם ולגעת בהם. וזה לשונו של גדול מלקטי התשובות, בעל פתחי תשובה (יורה דעה סימן שע"ב ס"ק ב):

"ועיין בתשובת 'בתי כהונה' שכתב דמה שנהגו איזה כהנים להשתטח על קברי צדיקים - אין להם על מה שיסמוכו".

הפתחי תשובה מסיק שאסור לכוהנים להיטמא לקברי צדיקים, אך ברור מדבריו שהיה מנהג כזה!

הפוסקים בחנו מקורות שונים בסוגיה זו, ומקצתם הובאו בהמשך דבריו של הפתחי תשובה שם. כאמור, יש שראו גם בסוגייתנו מקור בעניין זה, על פי דברי הרמב"ן בפירושו ריש פרשת חֻקת (במדבר י"ט, ב):

"וטעם טומאת המת - בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו 'צדיקים אינן מטמאין'. ולכך אמר הכתוב 'זאת חֻקת התורה', כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה".

לדבריו, טומאת מת היא תוצאה של מפגש האדם עם מלאך המוות; מי שזכו למות בנשיקה לא חוו את המפגש הזה אלא 'עברו' כביכול ישירות לעולם הבא, ועל כן אינם מטמאים בטומאת מת [וכן כתב בחידושיו למסכת יבמות דף סא ע"א, עיין שם].

בעל אבני נזר (יורה דעה סימן תס"ו אות יז) הלך בדרכו של הרמב"ן וביאר אותה על פי עניינים שבנסתר. לדבריו, לטומאת מת ייתכנו שני גורמים: המפגש עם מלאך המוות, כדברי הרמב"ן, וכן עצם עזיבת הנשמה את הגוף. האבני נזר מסביר, על פי הזוהר, כי בעוד הנשמה שוכנת בגוף, הריהו "כלי המכיל קדושה", אך בשעה שהנשמה יוצאת ממנו, כוחות הטומאה מנסים להידבק בו ולתפוס את מקומה. לא כן במיתת צדיקים: גוף הצדיק איננו רק "כלי המכיל קדושה", אלא הוא דבר קדוש בפני עצמו, ולכן אין לכוחות הטומאה שום שליטה בו. ונראה להוסיף, שגדולתם של הצדיקים היא שהם יודעים לקדש גם את חיי החול והחומר, ולהפוך את גופם לגוף שכולו קודש. ובכן, אם מת הצדיק מיתת נשיקה ולא פגש במלאך המוות, לא נתקיים בו שום גורם מגורמי הטומאה, ואין הוא מטמא.

דברי האבני נזר לא התקבלו להלכה, והפוסקים הכריעו שכוהנים אסורים להיטמא לצדיקים (לסיכום מקיף ויסודי בנושא עיין בספר מנחת אשר להגר"א וייס שליט"א, פרשת במדבר סימן מ"ט; ובשו"ת יחוה דעת חלק ד סימן נ"ח). ובכל זאת נמצאנו למדים מן הדיון הזה עד כמה גדולה החובה של כל אחד ואחד מאתנו ללכת בדרכי הצדיקים, ולנסות ולהתקדש בכל ענייני העולם הזה עד כמה שידנו משגת!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)