בבא קמא | דף ו | אבנו סכינו ומשאו שהזיקו בדרך הילוכם

הגמרא בדף ו' ע"א עוסקת בדין "אבנו, סכינו ומשאו". דינם של אלה מבוסס בעיקר על נזקי בור, ונוגע לחיוב נזיקין כאשר אדם השאיר חפצים ברשות הרבים ומישהו נתקל בהם. עם זאת, סוגייתנו מחדשת שעל חפצים כאלה ניתן להתחייב לעיתים מדין אש:

"אי בהדי דקא אזלי קא מזקי, היינו אש! מאי שנא אש – דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך!"

והנה יש לדון האם חפץ שהונח על הגג והרוח נשאתו אכן מוגדר כנזקי אש. התוספות במסכת סנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף חמה) מבקשים לבחון זאת לאור מחלוקת האמוראים העקרונית בנזקי אש – האם "אשו משום ממונו" או "אשו משום חיציו", וכדלהלן.

בגמרא במסכת חולין (ל"א ע"א) נאמר שאם אדם הפיל סכין והיא שחטה בדרך נפילתה, השחיטה פסולה משום שזו שחיטה בלא מעשה ישיר של השוחט. התוספות מחדשים שסוגיה זו היא דווקא למאן דאמר אשו משום ממונו, אך למאן דאמר אשו משום חיציו – הפלת סכין מידו של אדם נחשבת מעשה גמור, והראיה: בסוגייתינו נאמר שיש לחייב מדין אש על סכין שנפל מראש הגג ברוח מצויה. אם כן, למאן דאמר אשו משום חיציו – סכין הנופלת מראש הגג (שחייבים עליה מדין אש) נחשבת כמעשה האדם, ועל כן שחיטה באופן זה היא שחיטה כשרה.

הגר"ח מבריסק (שכנים יא, א) התקשה לקבל את דברי התוספות. לדבריו, יש להבחין בין שני סוגים של מעשה האדם: ישנם מעשים שאותם עושה האדם בכוחו וישנם מעשים שמיוחסים אליו. תפיסת אשו משום חיציו קובעת שנזקי האש (או בנידון דידן – נזקי החפץ שנפל) מיוחסים אל האדם, ועל כן הוא מחוייב לשאת בתשלומים. אולם בהלכות שחיטה אין די בפעולה המיוחסת לאדם, ויש צורך בפעולה שהוא יבצע בכוחו. בעניין זה אי אפשר להתבסס על "אשו משום חיציו". אם כן, מסביר הגר"ח, אף אם הסוגיה בחולין היא כמאן דאמר אשו משום חיציו, ברור שאי אפשר לשחוט באופן זה.

אמנם, ניתן ליישב את קושיית התוספות גם בדרך אחרת, לאור הבחנה בין מקרים שונים. כך כתב הרא"ה (בשיטה מקובצת להלן נ"ו ע"א; וראה עוד בחזון אי"ש בסוגייתנו כאן):

"ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דחשבינן להו תולדה דאש – ליכא למחשבינהו חיציו אלא ממונו".

וביאור דבריו: במקרה הקלאסי של נזקי אש אדם מבעיר את האש במו ידיו, אלא שלאחר מכן הרוח נושאת אותה אל מקום אחר. תפקידה של הרוח הוא בנשיאת הנזק ממקום אחד למקום אחר, אך את עצם הנזק יצר האדם בידיו. על כך יש מי שאומר שאשו משום חיציו.

לעומת זאת, במקרה של אבנו סכינו ומשאו האדם כלל לא יצר נזק. אפשר שהתרשל בכך שהניחם על הגג בחוסר אחריות, אך לא ניתן לומר שהנחה זו מוגדרת כמעשה נזק. לפיכך, בהקשר זה הרוח לא רק נושאת את גורם הנזק ממקום אחד למקום אחר, אלא יוצרת אותו. במצב זה אכן ניתן לחייב מדין אש, שכן כוח אחר מעורב בו ושמירתו עליך, אולם חיוב זה בוודאי אינו משום חיציו, דהיינו משום מעשהו הישיר, אלא רק משום ממונו.

אם כן, נמצאנו למדים שישנן רמות שונות של "חיצים", כלומר – רמות שונות של זיקה בין מעשה האדם ובין הפעולות המשתלשלות מכוחו. יהיה עלינו לשוב ולבחון חידוש זה, כאשר נגיע לסוגיית אשו משום ממונו ואישו משום חיציו להלן בדף כ"ב.