בבא מציעא | דף ע | הלוואה בריבית לגויים ובין גויים

הסוגיה בסוף דף ע ע"ב עוסקת בהיתר הלוואה בריבית לגויים. הגמרא מעמתת שני מקורות: דברי רב נחמן בשם רב הונא, הלומד מפסוק בספר משלי שאסור להלוות בריבית אפילו לגוי, ושרווח כזה סופו לבוא לידי הפסד; והמשנה ריש ע ע"ב, הקובעת בפירוש כי "לוין מהן ומלוין אותן ברבית". הגמרא מסיקה שמן הכתובים לא ניתן להכריע: אמנם נאמר "לנכרי תשיך" (דברים כ"ג, כא), אך אפשר שאין זה ציווי (או היתר) להלוות בריבית לנכרי, כי אם תוספת של לאו הבא מכלל עשה על מִלווה בריבית מיהודי. מהמשך הסוגיה משמע שלפחות לפי אחת הדעות, מדאורייתא מותר להלוות לגוי בריבית, אך חכמים אסרו זאת, שמא יורגלו ישראל בדבר ויבואו לידי ריבית גם בינם לבין עצמם.

בעקבות הדעות השונות בגמרא נחלקו גם הראשונים בדין הלוואה בריבית לגוי. הרמב"ם כתב בספר המצוות (מצוה קצח):

"שצונו לבקש ריבית מן הגוי, ואז נלוה לו, עד שלא נועילהו ולא נעזור לו".

אמנם הרמב"ם מודה שחכמים הגבילו את המצוה הזאת בתנאים שונים: "ולמצוה זו גם כן תנאין דרבנן". מכל מקום, דבריו החריפים עוררו את המדפיסים, שחששו, כפי הנראה, מאימת הצנזורה, להוסיף את ההערה הזאת:

"והראב"ד והרמב"ן משיגין עליו שאין זו מצות עשה כלל... וכן הסכמת כל הפוסקים".

הרמב"ם פסק כדעתו בפ"ה מהלכות מלווה ולווה, והראב"ד שם משיג עליו מדברי סוגייתנו שהציווי "לנכרי תשיך" אוסר באיסור עשה ללוות בריבית מיהודי. וכבר יישב הכסף משנה שזהו תירוץ של הסוגיה למאן דאמר אסור להלוות לנכרי בריבית, אך המתירים הלוואה בריבית לנכרי ילמדו את הפסוק כפשוטו, וכדברי הרמב"ם.

ועדיין דברי הרמב"ם צריכים ביאור. גם אם ההסבר ש"לנכרי תשיך" הוא איסור עשה ללוות בריבית מיהודי אינו אלא תירוץ שאינו להלכה, מכל מקום עלינו להבין: מניין למד הרמב"ם שהפסוק הזה מחדש מצות עשה להלוות לנכרי בריבית, ולא היתר בלבד לעשות כן?

נראה שהתשובה פשוטה, והיא תלויה בחקירה המרכזית באיסור ריבית, שכבר עמדנו עליה פעמים מספר (ראה הדף היומיומי לדף סא, וכן לדף סב, לדף סג ולדף סט). אם איסור ריבית הוא סניף של איסור גזל, אזי על פי הדעה המקובלת, שגזל הגוי אסור, צריכה הייתה להיאסר גם נטילת ריבית מן הגוי, והפסוק אכן נדרש כדי להתיר את הדבר. אך אם איסור ריבית אינו משום גזל, כי אם מצוה מיוחדת להיטיב עם הלווה משום "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לו), אזי ברור שדין זה נוהג ביהודי דווקא, ולא בנכרי; ואם כן, על כורחנו שהפסוק "לנכרי תשיך" בא ללמדנו שלא זו בלבד שנטילת ריבית מן הגוי מותרת, יש בה גם משום מצוה, והרי היא מעין איסור "לא תחנם" [דברים ז', ב], האוסר גמילות חסד סתם עם הגוי.

עמדה זו מופיעה כבר בתוספות בסוגייתנו (ע ע"ב, ד"ה תשיך), והם אף מעלים נפקא מינה מעניינת נוספת לחקירתנו - האם מותר לגויים להלוות בריבית זה לזה: אם האיסור הוא משום גזל, הרי גם לגוי אסור לגזול; אך אם הוא משום גמילות חסדים - אין גוי מצֻווה עליו. התוספות מביאים ראיה לדבריהם ממדרש חז"ל שבבקעת העצמות היבשות שהחיה יחזקאל לא קמו לתחייה עצמותיו של מי שהלווה בריבית; התוספות מניחים שעצמות אלו היו עצמותיהם של גויים (עיין בתוספות, וכן בחידושי מהר"ם לובלין ומהר"ץ חיות), ואם כן, מוכח מכאן שגם מי שאינו יהודי אסור בהלוואה בריבית. אבל התוספות דוחים את הראיה: "וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא, זה לא היה עונש, שלא היה שעת תחיית כל המתים, ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה, אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית". ביסוד דבריהם עומדת ההנחה, שגם אם הימנעות מלקיחת ריבית היא חסד, וגויים אינם מצֻווים על גמילות חסדים, מכל מקום ודאי שמבחינה מוסרית גוי גומל חסדים עדיף על גוי שאינו גומל חסדים.