בבא מציעא | דף כה | אבֵדה מדעת

"אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא!" (כה ע"ב).

המושג "אבידה מדעת" מופיע בכמה סוגיות בפרקנו ומחוצה לו, ובעיוננו היום נעמוד מעט על טיבו. נפתח בדברי הרמב"ם (גזלה ואבדה יא, יא):

"המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה - הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר 'אשר תֹאבַד' (דברים כ"ב, ג) - פרט למאבד לדעתו".

מבואר ברמב"ם שהממון עודנו של המאבד, ואסור משום גזל, ואין כאן אלא פטור ממצוַת השבת אבדה: איננו מצֻווים לדאוג ולסייע למי שכלל אינו טורח לשמור על חפציו.

הטור (סימן רס"א) השיג על הרמב"ם:

"ואין נראה כן, דאבידה מדעת הוי הפקר".

אבל הבית יוסף תמה על דבריו:

"לאו מילתא היא, שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה".

מדוע באמת סובר הטור שאם אין אדם שומר על ממונו כראוי, ממונו הופך הפקר? הש"ך (שם ס"ק ג) פירש שהטור הבין מן הגמרא שהמציאות הזאת מתפרשת כהפקרת הרכוש על ידי בעליו: כאשר אדם מניח חפץ באשפה העשויה להיפנות, הוא בעצם מתכוון להפקירו; ואף שבדרך כלל צריך לומר לשון של הפקר, "ודאי הוא הדין בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן, הוי הפקר". אך כבר הקשה עליו קצות החושן (שם ס"ק א), שלפחות באחד המקומות שהמושג "אבידה מדעת" מובא בהם (בבא בתרא פז ע"ב) ברור שאין הכוונה להפקר, עיין שם.

על כן העלה נתיבות המשפט (שם ס"ק א) הסבר שונה: ביסודו של דבר כנים דברי הרמב"ם, שאין כאן אלא פטור מחיוב ההשבה ומן הצורך להכריז; אך מכיוון שאדם שאיבד דבר מדעתו יודע שאין חובה להכריז עליו - הריהו מתייאש הימנו, ועל כן המוצא רשאי לזכות בו. לפי זה, טוען בעל הנתיבות, רשאי המוצא לזכות באבדה מדעת רק אם המאבד יודע שלא תהיה הכרזה, כגון באשפה העשויה ליפנות. אך אם השאיר אדם ארנק ברשות הרבים מתוך קלות דעת, הוא מצפה שהמוצא לא יֵדע שהארנק אבד מדעת ושאין חובת הכרזה, ועל כן אינו מתייאש; לפיכך אסור למוצא לזכות בארנק, אפילו ידע שהאבֵדה היא מדעת.

כיוונו של הנתיבות דומה לגישה שהצענו אתמול בדעת המאירי, שאלמלא ציוותה התורה להשיב אבדה, היה החפץ מותר למוצאו, וחיוב השבת האבֵדה שינה למעשה את המצב הקנייני: הוא גרם להותרת הבעלות אצל המאבד. הנתיבות מבסס יסוד זה על ייאוש: כאשר המאבד יודע שהמוצא אינו חייב להשיב לו את החפץ, הוא מתייאש ממנו. בדרך כלל יש חובת השבה, ולכן המאבד אינו מתייאש; אך אם במצב מסוים אין חיוב השבה - הוא אכן יתייאש, ובעלותו על החפץ תאבד מאליה.

אמנם בביסוס הערכתנו אם התייאש המאבד או לא על בקיאותו בדיני השבת אבדה ועל היכרותו עם סוגיית אבדה מדעת יש מן הקושי. על כן נראה שיש מקום לבנות יסוד זה על אדנים אובייקטיביים של גדרי בעלות, במקום על ייאוש, שהוא תופעה סובייקטיבית. לעיל כב ע"ב למדנו:

"מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב 'וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה' (דברים כ"ב, ג) - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".

בדבר שאבוד ממנו ומכל אדם אין בעלות; בלשון האחרונים: 'המציאות מפקיעה את הבעלות'. לפי כיוונו של המאירי, אלמלא ציוותה תורה על השבת אבדה, היה הנתק שנוצר בין הבעלים לבין רכושו מספיק כדי לבטל את הבעלות אף באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם. במצב כזה נותרת הבעלות על כנה בשל חיוב ההשבה, שמשאיר זיקה פוטנציאלית בין האדם לבין רכושו. אך כאשר ציווי זה אינו קיים - אף אם האדם אינו יודע שהוא אינו קיים - בטלה זיקה זו, וחזרנו למצב היסודי: נתק בין הבעלים לבין רכושו, שבעטיו חדלה הבעלות.

כמובן, הרמב"ם חלוק עקרונית על גישתו של המאירי, ולדעתו גם כאשר אין חיוב השבה, לא נפגמה בעלותו של המאבד.

עוד על הפקעה משליטה כמוציאה מעולם הממונות ומגדר בעלות בדף היומיומי לדף כב ובדף היומיומי למסכת בבא קמא דף קטו.

עוד על אבֵדה מדעת בעיונו של הרב אודי שוורץ בדף היומיומי למסכת בבא בתרא דף פז.