דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף יז | הוחזק כפרן

"'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי כלום', והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר: 'פרעתי' - הוחזק כפרן לאותו ממון" (יז ע"א).

"הוחזק כפרן לאותו ממון" - כלומר אין הוא מוחזק כפרן לכל ענייני ממונות מכאן ואילך, אלא רק לעניין הממון נשוא התביעה.

דין זה מעורר שאלה. כלל נקוט בידינו, שהמוציא מחברו עליו הראיה, וגם אם הנתבע מודה שהיה חוב אך טוען שפרעו, חובת הראיה היא על התובע. כיצד, אם כן, מחייבים את הנתבע משום שהוחזק כפרן? הלוא גם אם יש בזה ראיה שסביר להניח שהוא משקר, ודאי אין לראיה זו עוצמה גדולה יותר משל רוב, וקיימא לן שאין הולכים בממון אחר הרוב (בבא בתרא צב ע"ב)!

הגאון הרב אלחנן וסרמן (קובץ שמועות, אות יב) עמד על שאלה זו, והשיב:

"דלטעון 'פרעתי' צריך כח טענה, ומי שהוחזק כפרן אין לו כח טענה, וטענתו כמאן דליתא".

ביאור דבריו, שאף שהנתבע זוכה הן בטענת להד"ם הן בטענת פרעתי, יש הבדל יסודי בין שני המקרים. כאשר הנתבע טוען להד"ם, ואין שום הוכחה שבכלל נוצר חיוב, אזי נטל הראיה מוטל על התובע ברמה הבסיסית ביותר: עליו להראות שנוצר בכלל חיוב. אבל כאשר עצם החיוב ידוע - אם מראיה חיצונית ואם מהודאת הנתבע - אזי כבר יש תשתית לחיוב, והנתבע הוא שצריך להתמודד עם תשתית זו. לשם כך עליו לספק 'סחורה': טענת פירעון טובה. טענת פירעון מצליחה להתמודד עם חזקת החיוב בגין העיקרון שניסחו ראשונים, שמִלווה "לפורעו קאי" (ראה עליות דרבנו יונה למסכת בבא בתרא, דף לג ע"ב): סופו הטבעי של כל מִלווה הוא פירעון, ועל כן טענת פירעון אינה סותרת את תשתית החיוב, אלא מהווה את המשכה הטבעי.

לפי ביאורו של הגר"א וסרמן, סוגייתנו קובעת כי מרגע שניצל אדם את זכות הטענה שלו ("כח הטענה" בלשונו של הגר"א וסרמן) כדי לטעון טענה שקרית, הוא איבד את כוח טענתו ביחס לממון זה. דבר זה כשלעצמו, אין בו כדי לחייב אותו; תשתית החיוב - דהיינו עדי ההלוואה - היא שמחייבת אותו, משום שכעת אין לו טענה טובה שתוכל להתמודד עמה.

הגר"א וסרמן ניצל יסוד זה ליישב קושיה נוספת. הראשונים חלוקים אם גזלן נאמן בטענת 'החזרתי'. והתקשו האחרונים בביאור הדעה שהגזלן נאמן: במה עדיף גזלן על מי שהוחזק כפרן לאותו ממון? תשובתו של הרב וסרמן היא "דכפרן אין לו כח טענה, אבל גזלן יש": אמנם הגזלן אינו אדם אמין, אך הוא לא איבד את כוח טענתו ביחס לממון זה.

עם זאת, ברור שקל יותר להבין את הדעה החולקת, שלפיה גזלן אינו נאמן בטענת החזרתי. וכך ביאר זאת רבנו יונה (שם): "דבהלואה הוא דאמר 'המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים', דכיון דלפורעו קאי, נאמן לומר שפרעו. אבל גזלן הרי אינו גוזל על מנת לשלם, לפיכך אינו נאמן לומר 'החזרתי', וצריך לשלם בעדים". אם יסוד נאמנותה של טענת פרעתי הוא היות הפירעון סופו הטבעי של כל מִלווה, ברור שגזלן אינו נאמן, שהרי עיקרון זה ודאי אינו תקף לגביו.

[להרחבה על יסוד הנאמנות בטענת פרעתי ראה מאמרי "נאמנות הלווה בטענת 'פרעתי'", עלון שבות 159.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)