דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא דף יד - אחריות טעות סופר

הגמרא בדף יד ע"א מחלקת - לפי דעת שמואל אליבא דרבנן - בין שטרי הלוואה, שבהם אמרינן אחריות טעות סופר, לבין שטרי מכר, שבהם אחריות אינה טעות סופר. וטעם החילוק: שברי לנו שאין אדם מַלווה את כספו בלא אחריות, שהרי זה כמשליך את כספו לאיבוד; אך אפשר גם אפשר שאדם יקנה שדה בלא אחריות.

הראשונים נחלקו אימתי אומרים 'אחריות טעות סופר' בשטרי הלוואה. הריטב"א (יד ע"א, ד"ה אחריות טעות סופר הוא) מביא דעה שדין זה נאמר דווקא כאשר המַלווה התנה שהאחריות תחול אך הסופר שכח לכתוב זאת; אך אם ידוע לנו שלא התנו לכתוב אחריות בשטר, אין האחריות חלה אף בשטרי הלוואה. וכן כתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ס"ח סימן ל"ב).

הריטב"א עצמו חלק על דעה זו, והוא סבור שאף אם המַלווה לא התנה כלל על האחריות, מכל מקום האחריות חלה. ועמדתו נראית קשה: הגם שלא יהיב אינש זוזי בכדי - כיצד תחול האחריות מבלי שהוסכם הדבר בין הצדדים?

נראה שלדעת הריטב"א, האחריות היא חלק מהותי מן ההלוואה. לשיטתו, הלוואה היא סוג של עִסקה: המַלווה נותן כסף, ומקבל תמורתו זכות ושעבוד בנכסי הלווה. לפי הבנה זו יש לבאר, אם כן, את הנימוק "לא יהיב אינש זוזי בכדי" באופן שונה מכפי שכתבנו לעיל. אין מדובר בעיקרון ראָייתי, הקובע כי יש סבירות גבוהה שההלוואה הותנתה בשעבוד, אלא זהו דין בדיני הלוואה, אשר מחיל שעבוד על נכסי הלווה. מסתבר שלדעת הריטב"א, כוונת המשפט הזה היא שלנתינת מעות (אם אינה נעשית במתנה) חייבת להיות השפעה כלשהי. מעותיו של אדם לעולם אינן ניתנות בחינם, אלא קונות לו משהו. במקרה של הלוואה קונות המעות שעבוד קרקעות. אבל אם ניתנו המעות תמורת קרקע - ואפילו בלא אחריות - הרי מכל מקום הועיל הקניין לפחות ליומו, ועל כן עסקת המכירה אינה גוררת אחריות באופן אוטומטי.

לפנינו, אם כן, מחלוקת בהבנת הנימוק "לא יהיב אינש זוזי בכדי". לדעת הרא"ש, הכוונה היא שיש להניח שהמַלווה התנה שתהיה אחריות, ורק הסופר הוא ששכח לכתוב זאת. לדעת הריטב"א, הכוונה היא שכך עיקרו של דין הלוואה, שנתינת המעות מחילה שעבוד קרקעות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)