דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא דף טז - הכיר בה שאינה שלו

בדף יד ע"ב מתחיל דיון ארוך בעניין אדם שמכר שדה שאינה שלו. בדף טו ע"ב נחלקו רב ושמואל במצב שהלוקח ידע מלכתחילה שהשדה איננה שייכת למוכר. שניהם מסכימים שאין לראות במעשיו של הלוקח פעולת קניין, שהרי ידע שהמוכר אינו מסוגל למכור קרקע שאינה שלו. אך נחלקו מה אופי נתינת המעות של הלוקח: האם נתנם למוכר כפיקדון, או שמא במתנה?

והנה, אף שרב ושמואל מסכימים כי ברור ללוקח שהמכר איננו תקף, הגמרא קובעת שהלוקח רשאי לירד לשדה ולעבדהּ, ואף לאכול את פירותיה - כלומר מבחינתו השדה שייכת לו, עד שיבוא בעליה ויתבע אותה. הלכה זו נראית מחודשת ביותר: אם ברור ללוקח שאינו יכול לקנות את השדה - מדוע נתיר לו לעבדהּ?!

אפשר ליישב, שאף שהלוקח ידע שלא יזכה בשדה, הוא סבר שיעשה מעין 'קניין ליום אחד', כדברי הגמרא לעיל יד ע"א.

הסבר אחר הוא, שניתן לנתק בין דעתו של אדם ובין מעשיו בפועל, הווה אומר: הלוקח ידע שהשדה איננה של המוכר, ואף על פי כן, מעשה הקניין הגמור שעשה מועיל מבחינתו. אמנם רב ושמואל קובעים ש"אדם יודע שקרקע אין לו", אבל הלוקח יכול לומר: אני עם הארץ גמור, וחשבתי שאדם רשאי למכור שדות אף שאינן שייכות לו. במילים אחרות: הלוקח יכול לטעון שההלכה דנה רק בגורמים שמעל פני השטח, והגורמים שמתחת לפני השטח - כגון ידיעותיו, מחשבותיו וכוונותיו - אינם רלוונטיים; לכן אם הוא שילם על השדה, הוא רשאי לאכול מפירותיה, לפחות עד שיבוא בעליה ויגבה אותה.

אך נראה שיש מקום גם להסבר שלישי, מחודש הרבה יותר, והוא: שאדם מסוגל להשתלט על שדה ולבצע בה פעולת קניין אף שאינה שלו כלל. זוהי הבנה מרחיקת לכת, שעלולה לערער את הסדר החברתי התקין, ואף על פי כן מצאנו לה ביטוי בדברי הראשונים.

רב ושמואל מסכימים שללוקח אין שבח, כלומר שאם עיבד את השדה ובעליה המקוריים גבו ממנו את השבח, אין הוא יכול לתבוע מן המוכר שיחזיר לו את ההוצאות שהוציא. עם זאת, הנימוקי יוסף (ח ע"ב מדפי האלפס) הביא את דעת רבנו זרחיה הלוי (הרז"ה, בעל המאור) והרשב"א, שבתרחישים מסוימים הלוקח גובה את השבח. הר"ן (שגם דבריו הובאו בנימוקי יוסף שם) תמה על עמדה זו: הלוא אם ידע הלוקח שהקרקע אינה של המוכר, ברור שאין הוא יכול לטעון שהייתה לו מחשבה כלשהי שיזכה בה או בשבח שיפיק ממנה?! ובכן, מהי סברת הרז"ה והרשב"א? נראה שסברו כדברינו: הלוקח רשאי לטעון שאמנם ידע שהשדה איננה של המוכר, אך סוף סוף המוכר הוא זה שהשתלט עליה; מבחינת הלוקח, הבעלות על השדה היא של מי ששולט בה בפועל, ואם מכר לו אותו שליט את השדה - הוא רשאי לאכול את פירותיה.

נפקא מינה נוספת לעמדה מחודשת זו יש במחלוקת הראשונים בדבר הקשר בין סוגיית "הכיר בה שאינה שלו" ובין הסוגיה הבאה, הדנה במצב שהמוכר-הגזלן חזר וקנה את השדה מבעליה. לדעת התוספות (טו ע"ב, ד"ה חזר), סוגיה זו עוסקת במצב שהלוקח לא ידע שהוא קונה שדה שאינה שייכת למוכר, אך אם ידע הלוקח שהשדה אינה של המוכר, בטל המכר מתחילתו, ולא ניתן לקיימו אף אם יחזור המוכר ויזכה בשדה כדת וכדין. אך הריטב"א (ד"ה בעא מיניה) פירש שהסוגיה מדברת בשידע הלוקח שהשדה אינה של המוכר; העולה מדבריו, שיש משמעות הלכתית מסוימת לפעולת המכר אפילו במצב כזה, ולכן ניתן, לדעתו, לשוב ולקיימה אם יזכה המוכר בשדה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)